בתקופה בה היה תורי לישון במיטה התחתונה במיטת הקומתיים,
יכולתי לצפות בירח בחלון מעל השירותים שהיו ממול לחדרנו. הייתי
יושבת מולו מרותקת בעוד פניו הלבנים, העגולים וחרושי הקמטים
הביטו בי בשעמום. הרגשתי נבגדת וקמתי לסגור את דלת השירותים.
"את דורכת עליי!" אמר אלעד ותפס לי את הרגל. כמעט נפלתי. בעטתי
בו בכתף וברחתי. הוא נשאר במיטה הצמודה למיטת הקומתיים וסינן
בעייפות: "חכי שתחזרי".
סגרתי את דלת השירותים ונשארתי לשבת מולה. אור הירח חדר מבעד
לחלון הזכוכית המטושטש ויצר דמות אחרת. מפחידה. מעוותת. ישבתי
מרותקת. משב של רוח משום מקום עבר לי בין השערות כאילו מישהו
נישק את עורפי. קמתי ופסעתי בשקט בשקט לחדר שלה.
הדלת נפתחה ללא חריקה. ככה בשקט שלא אעיר אף אחד. רק הוא ישן
שם, שרוע על כל המיטה.
סגרתי את הדלת והרמתי כיסא מחדר האוכל אל מול דלת הכניסה.
אהבתי להביט בעינית ולראות את האור נדלק בחדר מדרגות, להקשיב
לפסיעות של האנשים. חושך. שקט. נחירות, אלעד נרדם.
אור בעינית! צעדים איטיים, קרובים. רעש מפתחות - קמתי בזריזות
והחזרתי את הכיסא. רצתי אל החדר ומייד כשנכנסתי - הדלת נפתחה.
רציתי נורא להציץ. לראות אותה - אבל החלטתי לא להסתכן וחזרתי
אל המיטה, הפעם לא דרך אלעד.