New Stage - Go To Main Page


בחיים לא היה לי ג'ירף בבית. גורה כזו, עם צוואר ארוך שמגיע לי
עד לכתפיים, וגוף קטן כזה אבל רזה ברגליים, שמנמנה באמצע ועם
צוואר כזה ארוך, שתסתכל לי בעיניים ותגיד לי בבוקר ''אויש, איך
אתה מצליח לישון ככה? אתה ממש מוזר. ואיך אתה מגיע למדפים
למעלה במטבח אם אין לך צוואר ארוך?''. הג'ירף שלי תבין
במתמטיקה ובנעלמים ובגלל זה היא תוכל למצוא לי את הגרביים הלא
זוגיות, כי היא טובה במתמטיקה ובנעלמים. היא אומרת שאין קשר
אבל מוצאת אותם בכל זאת. והיא תאכל הרבה קורנפלקס ותשתה חלב כי
זה טוב לעצמות. כי אתה אף פעם לא מפסיק לגדול באמת, אלא אם אתה
באמת רוצה.

וגם תמיד רציתי נמר כזה, קטן אבל גדול מספיק כדי שיהיה לו קול
מפחיד אבל מצחיק כזה, שאפשר לסמוך עליו כשלבד. שיהיו לו פסים
צהובים כאלה ואני אצטרך להגיד לו כל יום לא לאכול את הג'ירף כי
היא לא משמינה מהר מספיק וזה כואב לה שנושכים אותה ברגליים.
הייתי קונה לו קורנפלקס. את הזה עם הנמר, כדי שיהיה לו מה
לאכול כמוני וגם שיהיה לו חבר כמוהו לשחק איתו, אבל הוא אומר
שהנמר בקופסה לא מבין במוזיקה והוא סתם שחצן כזה כי הוא דוגמן.
שאלתי אותו מה זה תדמית ואם זה כמו דימוי והוא אמר לי שזה לא
משנה באמת וגם ככה אני אבין את זה, אבל רק אם אני אגדל, ואז
הגי'רף אומרת לי ''נכון, רק אם תאכל''.

גם הייתי רוצה שיהיה לי כזה חמור, קטן וכאילו עצוב, שעומד בחדר
כל היום בלי לעשות כלום ורק אומר דברים חכמים כל הזמן. הייתי
יכול ללמוד ממנו ממש המון. אז מה אם הוא חמור? אם הוא למד לדבר
הוא בטח למד הכול. הוא היה מלמד אותי איך הג'ירף שמה גרביים
בבוקר, ולמה הפסים של הנמר לא יורדים במים, ואיך זה שילדים
גדולים לפעמים נהיים קטנים, וילדים קטנים - לפעמים הם כל הזמן
כמו גדולים. ולמה אמא ואבא זה אמא ואבא ולא סתם מישהו. ולמה יש
לי בקולה גזים גם אם היא חמה, אבל פחות. החמור אומר שהוא לא
דובי ובגלל זה הוא לא בא לישון אצלי בחדר, והוא לא צעצוע אז
הוא שונא חיבוקים. החמור שלי כנראה מתוסכל אבל הוא מחייך בכל
זאת כל פעם שהוא רואה אותי, ובגלל זה אני אוהב אותו.

הייתי ממציא פטנט שאפשר להוריד את הראש כאילו יש בורג באמצע
ולשים ראש של מישהו אחר ולהרגיש כאילו אני זה הוא והוא זה אני,
ואז הייתי מבין מה הם חושבים ולא אומר כאלה דברים שיעשו להם
רע, כי אני יודע מה שאני שונא, ואז לא הייתי עושה להם מה שאני
יודע שהם לא אוהבים, כי הראש שלהם אצלי. ואז הייתי מחליף בחזרה
ואומר ''אני יודע על כל מה שעשיתם לי רע ואני סולח על הכול כי
אני יודע שזה לא היה בכוונה כזו, ובכלל כשסולחים זה מרגיש יותר
טוב, נכון?''. ואז הם היו מחייכים אליי ואומרים ''עכשיו אנחנו
מרגישים יותר טוב. נכון שזה יותר טוב?'' ואז היינו כולנו
הולכים לשחק.

אם היו לי זכרונות כאלו מהילדות שלי... למרות שיש לי כמה
זכרונות ילדות יפים. משום מה, בכל פעם שאני מוצא את עצמי בהתקף
של פאסיביות הם חוזרים אליי בגלים. כל השמות והמקומות והדברים
שעשיתי ואמרתי. אירועים ששרדו את שיני הזמן בזיכרון שלי, כמו
שברי ספינות על חוף שהזמן והמים והאצות והצדפים והעובש לא
הכחידו אלא רק ייפו. שמות של אנשים שנתקבעו לי בזיכרון למרות
שלא פגשתי אותם כבר עשרות שנים, חוזרים אליי ברגעים הכי לא
קשורים, בעיקר כשאני לבד. כמו עכשיו לדוגמא. זו תקופה שבה אני
חי בתוך בועת זמן מזורגגת שכלום לא זז בה והעולם לא קיים מחוץ
לה אלא כסדרה של כתמים מטושטשים של אורות ומקומות ואנשים.
רשמים של אנשים, אם לדייק. החמור היה אומר לי שזה עניין של
מוטיבציה אבל גם אז הייתי אומר לו שזה גם עניין של ידיעה, וגם
אז ובטח גם עכשיו הוא היה נוער ומסובב אליי את הגב כאילו אמרתי
משהו שהצחיק אותו אבל לא נעים לו לצחוק לי בפנים. כמו הדוכסית
של עליזה הוא תמיד יכל למצוא משל ומוסר השכל בכל דבר, ואז זה
היה ממש נחמד. אבל כיום אני צריך לדעת מה מוסר ההשכל של הסיפור
של החיים שלי כדי להחליט מה לעשות.
באמת חבל שלא הייתה לי ג'ירף כשהייתי ילד. רכוב על ראשה, הייתי
יכול להשקיף אל העתיד ולראות אותי רכון בפינה הזו של העולם,
ולהגיד לעצמי ''צצצ... ככה לא עושים את זה''. חבל שאין לי
ג'ירף היום. אני מת לדעת לאן החיים שלי הולכים מפה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 6/2/06 2:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא נתב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה