נכנסתי לתוך מקום ממנו נדף ריח של תרופות נוראי.
אחי הסתובב בין המושבים כל כך זר כל כך לא קשור בנוף המבאיש
הזה.
המבנה היה ארוך וברובו צר ואז פתאום ראיתי את סבא, הוא היה
נראה הרבה
יותר מבוגר מכפי גילו ואי אפשר היה שלא לשים לב לרגליו או יותר
נכון
לחסרונם.
את הדממה פילח קולה של אישה שאת גילה לא ידעתי וגם את פניה לא
יצא לי לראות,אבל הקול היה כה חזק וברור שאי אפשר היה להאמין
שמדובר בבן אדם שכבר אינו בין השפויים, "אדה תעזרי לי תצילי
אותי אדה".
זעקת השבר חזרה על עצמה מספר פעמים עד ששקטה אין צורך להוסיף
ולומר שבמהלך ביקורי הזעקה חזרה ושקטה אין ספור פעמים.
סבא נראה כאילו הוא בהחלט רגיל למצב ולא התרגש כלל.
אחי גלגל את כסא הגלגלים של סבי לידנו, ולא משנה כמה קרוב או
כמה חזק צעקנו סבי לא הצליח לשמוע את מה שבפינו לומר.
שמתי לב שמהפעם האחרונה שבקרתיו הוטב לו בזאת הבחנתי בייחוד
משום שחזר להערותיו העוקצניות ומזגו הקשה.
כך הוא היה תמיד בוטה בהתבטאותו וחוצפן בהתערבותו.אבל כנראה
שכך כל בני גילו עקשים פרדים עקשים כן כך הייתי קוראת לאותם
ישויות שהם בני ששים ומעלה והיו תמיד בטוחים שהם אלה שיודעים
הכל.
אך גם אם כך הדבר ואם קשישים אלה הם למודי חיים ובעלי השכלה לא
פורמלית יותר מכל אחד צעיר מהם, האם לא נכון המשפט שאין כמו
ללמוד אותו לקח (שלפעמים הוא מר וכואב) על בשרך- ולא מפי
אחרים.
שעת הערב הגיע וסבי נפנה לשבת עם שאר הקשישים לארוחת ערב.
אלה שלא יכלו לאכול הואכלו ע"י הסייעות הנרגזות שהיו כבר
תשושות מיום עמוס זעקות שבר ודרישות שיש בפי הזקנים.
אותו "חבר" לחדר של סבי שבילה את רוב זמנו בשינה ודמה לעלה
שנידף ברוח נכלל בין אותם זקנים שלא נשאר בהם הכח להביא את
המזון לפה בכוחו עצמם.
סייעת שמבט עיניה היה מעורר אימה ניגשה לחדרו, סגרה את הדלת עד
כדי פתח צר, והחלה להאכיל את הזקן.
בכח דחפה את כף הדייסה לפיו עד שסיים ואז עזבה אותו לנפשו, ולא
טרחה אפילו לסגור אחרי צאתה את הדלת.
סבי שב למקום מושבנו אחרי שעיכל שעתיים פיסות קטנות של אוכל
והביע את שביעות רצונו מבקורנו וגם העביר ביקורת שלילית
וחיובית במקביל כאילו לא אותו אדם נושא את דבריו בזה הרגע.
הוא אמר שנתעייף מעט...