זה לא קו ישר. קו עקום. פרבולה.
שבעה, או שמונה, או אפילו תשעה כסי מלכות רבועים ולבנים עומדים
בקו עקום של פרבולה.
על כל כס מלכות נמצאים שורשים. שורשים עם פנים, ידיים, נפש.
נפשו של העץ, נפשו של יוצק הקרמיקה, נפשה של האומנית הצנומה
והגבוהה שאיחדה ביניהם.
מספר דמויות הולכות מול עיני הרפאים שלי. אחת, זקנה, מבקשת
ממני כוס מים. בעצלות אני הולך בצעדי רפאים לעבר בקבוק
הפלסטיק, חולף על פני כסא פלסטיק ריק, שבקרוב יתמלא באיש
פלסטיק ריק.
כסא הפלסטיק הזה משונה, כמו איש הפלסטיק שהתיישב עליו הרגע.
הוא קל, אבל בקבוצות הוא כבד - ואני יודע את זה כי אני סחבתי
אותו. לא מרחק ארוך, אני גר פה, ליד הגלריה, אבל פלסטיק חלול
בכמויות יכול להכביד.
האומנית השמנמנה והנמוכה עסוקה בלצעוק מול קהל שטוף-מוח.
האומנית הצנומה והגבוהה עסוקה בלהחזיק בובה ולעשות קולות של
רוח. האומנית הזקנה והחביבה עסוקה בסגירת עסקאות על ספר הילדים
שלה. הסדרן, המתיימר להיות אמן, עסוק בלחשוב על משחק מילים
מתוחכם בשם של סרט שראה לפני חודשיים.
הסדרן תמיד היה ככה, מעופף. אני יודע את זה כי הסתכלתי עליו
בעיני הרפאים שלי כל חייו, ראיתי מבעד לעיני הרפאים שלו כל
חיי. חדרתי לתודעתו, ולפעמים, בלי שידעתי, שיחקתי בה ועיוותתי
את תפיסתו של המציאות.
צלם הרפאים שלי אשם בכל בחייו, לדעתו, כך קראתי במחשבותיו.
טירופו שיבש את מהלך העניינים, לדעתו, כך קראתי בעיניו. אני
רוצה ללחוש לו שלא אשם אני, שאני זה שמחזיק אותו אופטימי
ובחיים, בבועה שלו, אבל יהיה זה שקר.
בגיל מוקדם התנפצה בועתו שעליה הייתי צריך לשמור בכוחות הרפאים
שלי. הבועה שלו התנפצה מוקדם מדי, גרמה לטירוף, גרמה לי.
איש עם מקטרת מתיישב על כיסא גינה מברזל. זקן ושיער לבנים, לא
מביט אפילו פעם אחת בשורשים עם הפרצופים היושבים על כסי המלכות
מאחוריו. בכל זאת, שורשים עם פרצופים זה לא משהו שרואים כל
יום, למה הוא לא מביט...?
אני רואה את הסדרן אומר לו שלא רואים הרבה אנשים שמעשנים מקטרת
בימינו. האיש מביט בשערו הארוך של הסדרן, בוחן את בגדיו
השחורים ואת תליונו החד. זה פוגע בחוש ההגינות שלו, או שהוא
פשוט מסוקרן?
אני נזכר לפתע שיש לי גם כוס מים לתת לגברת הבורגנית שחושבת
שאני מלצר. אני ניגש אליה ומגיש לה את כוס המים, והסדרן-האמן
עוקב אחריי. תודה רבה, היא אומרת, אני צמאה עד מאוד.
אבל אני והסדרן לא מקשיבים לה, רק חולמים על הכוכב שלנו, על
ונוס אפרודיטה. על מה שהיא אמרה אתמול בבוקר, על החיבוק שנתנו
לה והיא לא הגיבה, על ההתעלמות המוחלטת ש...
די! לא לחשוב עליה. תחשוב על משהו אחר.
מחיאות כפיים נשמעות מהבית, והאומנית הצנומה והגבוהה יוצאת
וקופצת על האיש עם המקטרת. הגעת, היא אומרת ונותנת לו נשיקה
חפוזה. טבעת נוצצת על אצבעה של האומנית לוכדת את עיני, ואני
מבין.
כשיש לך שורשים עם פרצופים בבית, אין לך סיבה לתת להם יחס
מיוחד כשהם על כס מלכות.
כס המלכות לא משנה אותם, הם נשארים שורשים עם פרצופים.
גם אתה שורש עם פרצוף, אני אומר לסדרן, גם אתה קבור באדמה,
מנסה שלבלוע כמה שיותר מטעם החיים, מחפש את השורש המתאימה לך,
את ונוס אפרודיטה. די, הוא אומר לי, אל תזכיר לי את ונוס
אפרודיטה.

אם אשאל את האומנית הצנומה והגבוהה מיהי ונוס אפרודיטה, היא
תאמר לי שזהו פרח יפה מכוסה בקרמיקה, ושב-250 שקלים אני אוכל
לקנות אותה.
אם אשאל את האומנית השמנמנה והנמוכה מיהי ונוס אפרודיטה, היא
תאמר לי שזוהי אלה יוונית קדומה, ושב-200 שקלים היא תוכל
להמחיז לי את הולדתה.
אם אשאל את האומנית הזקנה והחביבה מיהי ונוס אפרודיטה, היא
תאמר לי שזוהי הפרח שהיא איבדה, הפרח שיומה קצר, ושב-30 שקלים
אוכל לקנות את ספרה.
אם אשאל את הסדרן האמן מיהי ונוס אפרודיטה, הוא יאמר לי שזוהי
אותה אחת המחזיקה אותו תלוי, ושאפילו בעד 1000 שקלים הוא לא
ישכח אותה.

אם אשאל את עצמי מיהי ונוס אפרודיטה, אענה לעצמי שהיא נמצאת
פה, ליד הגלריה. בבית שלי נמצאת ונוס אפרודיטה, ואם היה לי
אומץ - גם הייתי מנסה לדבר איתה, בעזרת שפתי הרפאים שלי.