[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי אלף
/
הצמח

ביום ששי, לפני שבועיים פחות יום, אני זוכר זאת כאילו זה קרה
לפני דקה, ישבתי לי על הכסא בגינת ביתי, והבטתי בצמחים. אני
אוהב לעשות זאת, זה אפילו יכול להיחשב לתחביב שלי (לא היחיד),
להסתכל על הצמחים. על העצים, השיחים והדשא, על הענפים, העלים
והפרחים. אני לא עושה זאת כל יום, כמובן. מתי שיש לי זמן. אבל
בימי ששי אחר הצהריים, אם אני בבית, אז בוודאי.

רוב העלים היו ירוקים, בגוונים שונים, אבל העלים של צמח אחד,
בקצה המערבי של הגינה, היו בצבע שונה וחריג. צבע עליו היה כתום
חזק. קמתי והתקרבתי אל הצמח, מסוקרן. יכולתי להתעלם, להביט
למקום אחר, להכנס הביתה ולשכוח ממה שראיתי. יכולתי. במבט
לאחור, זה מה שהיה כדאי שאעשה. אבל בחרתי לקום ולהביט בו
מקרוב. ואז החל הכול. בעצם, היה גם המכתב. אבל הוא הגיע אחר
כך.

התקרבתי אל הצמח שלא היה מוכר לי כלל. הוא היה בגובה של כמטר
מעל האדמה. עליו היו עגולים, בגודל של מטבעות כסף גדולים וצבעם
כתום זוהר. הושטתי את ידי הימנית לגעת בעליו. ציפיתי לתחושה
הרגילה של עלה. מחוספס או חלק, אולי לח, אולי דוקר במקצת. לא
תיארתי לעצמי שארגיש כאילו נגעתי בעצם מתכתי חם, אפילו לוהט.
תחושה שגרמה לרתיעה אינסטינקטיבית. התגובה המיידית שלי הייתה
לחלוק את התעלומה, לקרוא לאשתי, אך מייד נזכרתי שהיא בשיעור
יוגה. גם הילדים לא היו בבית. אני בעצם לבד. למען האמת, ולא
ברור למה, לא פחדתי. הייתי מסוקרן, ואולי רציתי להיות בטוח
בתחושתי, ונגעתי בעלה אחד שוב. אותה תחושה, אותו חום לוהט
ומשונה. לקחתי צעד אחורה, מסתכל בצמח כמכושף ומארגן את
מחשבותיי. מרחוק שמעתי את הטלפון מצלצל, אך לא יכולתי לזוז.
הטלפון צלצל שוב. הפעם הצלחתי להביא את עצמי לתזוזה. נכנסתי
הביתה והרמתי את השפופרת.

זה היה מקס הגנן. הוא רצה לוודא שאני בבית, לפני בואו לגבית
התשלום החודשי. בשמעו את קולי הודיע שהוא מגיע מייד, וטרק את
הטלפון. אפילו לא שאל אם זה מתאים לי. לכאורה, הוא האדם הנכון
בזמן הנכון אל מול הצמח המסתורי. למעשה, רציתי לפתור את
התעלומה לבד. אבל עכשיו מאוחר; מקס אמור להגיע. מקס גר קרוב
מאד, ואכן, תוך שתי דקות נשמעה דפיקתו המוכרת מאד בדלת. פתחתי
בזריזות, לא מאפשר לו להכניס ולו רגל לבית. "שלום מקס", אמרתי
בחופזה ושלפתי את ארנקי. הוצאתי משם 500 ש"ח ותחבתי לידו, נזהר
שלא ליצור קשר עין. רציתי שילך. רציתי לחזור לצמח המוזר. לבדי.
מקס נראה מופתע מהקצב המהיר ומכך שלא החלפתי ולו משפט נימוסין
בודד, שלא לדבר על כך שלא הזכרתי לו שוב מה יש לבצע בגינה...
הוא נראה כמי ששוקל לפתוח בשיחה, אך התנהגותי הצוננת לא השאירה
מקום לספק כי אני מעוניין שיתחפף. תוך שנייה נעלם.

חזרתי לגינה וניגשתי לפרח המוזר. הוא עמד שם במקומו, והכתום אף
נראה זוהר יותר. התקרבתי והושטתי את ידי הימנית, בכוונה לחוש
שוב את החום, אולי להבין יותר טוב את מקורו... "הי חזרתי"
שמעתי את אשתי קוראת מרחוק. "בוא עזור לי עם החבילה מהדואר".
העפתי מבט בצמח המסתורי, ופניתי לעזור לה. החבילה הייתה כמה
ספרים כבדים שהזמנתי לפני חודשיים באינטרנט. חוץ מזה קיבלתי גם
מכתב. הבטתי בכתובת השולח.Foundation-  Humphry. למכתב חיכיתי
מזה חצי שנה, מאז פניתי לקרן "האמפרי" לתמיכה תקציבית במחקר
שלי. הרבה תקוות תליתי בקרן זו, שחילקה מדי שנה בשנה 600,000
דולר לארבעה חוקרים, לרוב באופן שווה. מלאתי את כל הטפסים
ביסודיות, צירפתי את הרציונל למחקר והגשתי רשימת ממליצים
מכובדת במיוחד. 150 אלף לא היו מזיקים לי. פתחתי את המעטפה
בתקווה... .We regret to inform you . המציאות טפחה על פני
באכזריות. זו הייתה מכה אנושה. "מה נשמע? איך עבר היום?" שאלה
אשתי בחביבות. הבטתי בה, פתחתי את הפה אך לא יכולתי להשיב.
הנחתי את המעטפה על השולחן ויצאתי לגינה, להירגע. אפילו שכחתי
לרגע מהצמח המסתורי. צריך להודות, הסיכויים לא היו גדולים.
אחוזי הקבלה מהקרן, למי שעבר את הסינון הראשוני נעים סביב
שניים עד שלושה אחוז. בתחילה ניגשתי לשם הספורט אבל לאחר
שצלחתי את המיון הראשוני, שיפרתי מאד את הצעת המחקר (חקר הקשר
שבין גילוי מתכות להימצאות מאובנים באגן הים התיכון), ניגשתי
לשלב השני והתחלתי לקוות. לאמתו של דבר, דמיינתי לא פעם איך
אני פותח את המכתב מהקרן ומוצא בתוכו את ההודעה החיובית רשומה
בפונט מהודר על גבי דף רשמי מקופל. עתה, טפחה המציאות על פני.
זו הייתה, ללא ספק, מציאות אכזרית.

מרחוק שמעתי את בתי הבכורה שכנראה הגיעה הביתה ברגע זה מדברת
עם אשתי בהתלהבות. בימים כתיקונם הייתי נחפז פנימה, לשמוע,
לדעת מה קורה, להתעדכן.  הפעם לא זזתי מהמקום... תחושת החמצה
חריפה החלה להתפשט בתוכי. שוב נזכרתי בתקוות שתליתי בבקשת
המענק. מדוע בעצם קיוויתי? למה ציפיתי שדווקא אני אקבל תשובה
חיובית? ניסיתי לנתח, להבין את הכשל. למען האמת, הרגשתי שיש
כאן פריצת דרך. גם מדעית, גם כלכלית. הנחתי יסודות למחקר חדש
שעשוי להוביל לשיטה מהפכנית לגילוי מתכות. אבל "האמפרי" לא
חשבה כמוני. לא שכנעתי אותם שיש בזה ממש. תחושת ההחמצה התחלפה
לה בעייפות ובכבדות. מה שרציתי ברגע זה היה רק לישון. שינה
ארוכה, עמוקה, נטולת מחשבות טורדניות. אספתי את עצמי, זרקתי
מבט אחרון בגינה, רואה בזווית עיני את הצמח המסתורי שבמצבי אף
לא עורר את סקרנותי. פסעתי פנימה היישר למיטה, חלצתי במהירות
את בגדי והזדחלתי אל בין הסדינים. השינה הגואלת הגיעה במהירות.


זו הייתה שינה כבדה..שנמשכה, לפי השעון שליד המיטה, כשלוש
שעות. התעוררתי בחטף, שטוף זעה כנראה בגלל השמיכה הכבדה שכיסתה
אותי. זינקתי לחדר האמבטיה כדי להתקלח ולחזור לאיתני. בעודי
נשטף במים ומסתבן, נזכרתי בצמח המסתורי. עדיף כמובן לחשוב עליו
מאשר שוב על הדחייה הכואבת מהקרן. תכננתי לראות מה שלומו מייד
לאחר שאתנגב ואתלבש. לפתע, בלי דעת מדוע, הפך הצמח הכתום
המשונה, שלעליו אופי מתכתי ומוזר, למקור תקווה. נשמע נמלץ
ומתמיה, אך זו הייתה הרגשתי.

הצמח היה במקומו, כאילו דבר לא השתנה. התקרבתי והושטתי יד אל
אותו עלה שבו נגעתי לפני כמה שעות. התחושה הייתה זהה לחלוטין -
לא עלה של צמח אלא חפץ מתכתי חם. אלא שהפעם לא נרתעתי, אלא
המשכתי לגעת בצמח - יותר נכון התרפקתי עליו - זמן ממושך, ואז
הסרתי את ידי. ושוב נגעתי נגיעה ממושכת, ושוב הסרתי. חזרתי על
כך, בלי להגזים, עשרות פעמים. יש מונח מקצועי מתחום
הפסיכולוגיה המבטא מצב שבו אובייקט אחד מחליף אובייקט אחר, כאן
החליף הצמח המוזר את הקרן שהכזיבה.

למדתי לא מעט על מתכות בשנה האחרונה. אמנם למדתי בעיקר על הקשר
שבין מתכות לעולם הקדום, שאיננו עוד. אך, למען האמת ההיסטורית,
קראתי כל פיסת אינפורמציה, כל מאמר נידח בעיתון אזוטרי, על
הקשר שבין המצאות מתכות לכל דבר. החל מהאגדות שנפוצו בתקופת
הבהלה לזהב שבאמריקה וכלה באלכימאים ושרלטנים שהתיימרו להפיק
זהב וכסף מחומרים שונים ומשונים. לפתע נזכרתי במאמר קצר שבו
התעמקתי בדיוק בפורים האחרון, לפני כחודש, ביום שבו השלג הכבד
הפתאומי מנע ממני לצאת מספריית האוניברסיטה אל הבית. המאמר משך
אותי מפני שפתו הנמלצת וכמה צילומים שנילוו אליו. הוא פורסם
בעתון מקצועי שיצא לאור במשך שנה אחת בלבד בנושא "מתכות
וסביבתן" ועסק בקשר שבין אופי המתכת לבין סוג האדמה והצמחייה
הטבעית באזור. ההשערה הספציפית שהמחברת, אנגליה בשם דורותי
קורנוול, ניסתה לבדוק הייתה - "צמח מסוים אחד, הגולדאטיס, צורך
זהב שמתפזר בין עליו. הזהב משנה גם את הטמפרטורה של הצמח".
השלג גרם לי לקרוא את המאמר שוב ושוב תוך המתנה לחידוש התנועה
ברחובות העיר. תמונה אחת ממנו נחרתה בדמיוני: גרגרי זהב טהור
מונחים בכף ידה של דורותי המחייכת חיוך נבוך.  למחרת, אחרי
שכבר השתחררתי מכלאי הזמני בספריית האוניברסיטה, ניסיתי לאתר
את הכותבת בכל דרך אפשרית. אך עקבותיה נעלמו לבלי חזור.

ההתרחשויות בעשרת הימים שעברו מאז היו מהירות. ראשית השבעתי את
בני משפחתי שלא יספרו לאיש על המתרחש בגינתנו... לאחר מכן
הצלחתי לאתר את הכותבת הנעלמת ואף דיברתי עמה בטלפון. מקץ 10
שעות היא נחתה בביתי, יותר נכון בגינה. מבט חטוף בצמח הספיק
לה. ארצנו לא נודעה אף פעם במחצבים, שלא לדבר על מתכות ובפרט
זהב. כל זה היה נכון עד אתמול. כמויות הזהב שנמצאו בגינה של
ביתי, זהב טבעי ולא מטמון מתקופת התורכים היו מסחריות מאד.
מספר המבקרים והעיתונאים היה מסחרי גם כן. מבקר אחד שימח אותי
במיוחד, זה היה המנהל של קרן "האמפרי" שהגיע לברך, ולהתחרט על
הסירוב. דיברתי עמו והחלפנו דעות. למחרת, לאחר שרכשתי את קרן
"האמפרי" בלי להניד עפעף, היה המנהל לשעבר ראשון העובדים בקרן
החדשה שהקמתי, קרן "גולדאטיס".








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נשים הן כמו
עיזים - אתה
רוצה לגזוז להן
את הצמר, זה טוב
להן שתגזוז להן
את הצמר אבל הן
עדיין בועטות


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/2/06 20:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי אלף

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה