"די, כואב לי כבר הראש. אני רוצה הביתה" אמרתי, וחשבתי לעצמי
שאם לא הייתי כל כך שקרנית, אולי דברים היו הולכים אחרת. אחרי
שאני אקח את הצעד הראשון הביתה, אף אחד לא הבטיח שאני אוכל
בכלל לחזור.
"תישארי. תפסיקי כבר להתחמק! פשוט תגידי את מה שאת חושבת" הוא
אמר בטון המתנשא שלו, הזה שגרם לי להעריץ אותו, לרצות אותו כל
כך.
מאז שהוא מכיר אותי אני רק מתחמקת, חשבתי. אף פעם לא אמרתי את
האמת עד הסוף. כי האמת מבלבלת, אף פעם לא חד משמעית. האמת עושה
לי כאב ראש.
"די. אני לא נשארת. אין כבר על מה לדבר", אמרתי, והתפללתי
לאלוהים שהוא יבקש רק עוד פעם אחת שאני אשאר.
"טוב, חבל. תלכי. ואל תשכחי לקחת כדור"
הסתכלתי לו בעיניים, אולי בפעם האחרונה. רציתי לתת לו חיבוק,
וכמו בסרטים, נשיקת פרידה.
המשכתי להסתכל לו עמוק בעיניים רק לעוד כמה שניות.
סובבתי את מבטי
והלכתי.