היא כותבת בעיקר מפנטזת על היום שיהיה לה האומץ לקום וללכת.
לעזוב,לאחוז את ידית הדלת, לפסוע לחופשי ללא רגשות  אשם, בלי
להביט לאחור בלי לפחד לכאוב, בלי לפחד מהאמת שעלולה לצרוב.

שברירית כבובות חרסינה לבנה העומדת בתנוחת בלט מקצועית וגמישה
שכזו. שיערה ארוך חלק וגולש כצבעו של דבש טהור. עיניה ירקרקות
וצרות כאילו נולדה בסין עצמה. צווארה ארוך, אם לא היה שם ראש
בסופו היה ממשיך לנצח-ללא סוף. כתפיה קטנות אך חזקות, גופה צר
ודקיק כדחליל. רגליה מיניאטוריות ממש.

היא שמרה בקנאות על פרטיותה, שמרה בקנאות על המתחולל בליבה.
כשהגיעה זמנה להתגייס לצבא. התמזל מזלה. שיחררו אותה לביתה
בטענה: "עודף בנות בצבא". לא היה מאושר ממנה. היא ליטפה את
ביטנה החטובה.
היא גדלה בבית ורוד. הכל היה בו ורוד אפילו החושך היה ורוד.
אמא ואבא ורדרדים ואחים ואחיות בגווני ורוד. בעיות בבית הזה
היו ממש חוויה, מיד נצבעו בשלל צבעי הקשת הורודה.

היא יצאה לחופשה, ללא המשפחה. רצתה לראות צבעים אחרים. רצתה
לפרוץ אל החיים האמיתיים. שם היא פגשה את הבחור הירוק. היא
ידעה שמשפחתה לא תקבל צבע או גוון שונה לביתם. לכן, שמרה את
הצבע החדש רק לעצמה.
היא כמובן התאהבה, אהבה אותו על היותו ירוק,שונה,  אהבה אותו
על ההזדמנויות שנתן לה להכיר עולמות חדשים ואז גם באו כל מיני
ריגושים בשלל ריחות וצבעים.

בלי יותר מידי מילים ומטאפורות צבעוניות. הבחור הירוק
והשברירית הורודה באו במגע. מימשו את אהבתם. התנערו מכל מאפיין
או חוק של אותו צבע.
רק שכחו, שלאהבה כזו יש תוצאות. תלוי איך מסתכלים על זה... כן.
הן יכולות להיות ורודות או ירוקות.

ביטנה החטובה החלה להתנפח, היא איבדה מצבעה הורוד... משפחתה
הורודה שלחה אותה לבצעה את, את, את הנורא מכל. את, את ה...
היא רצתה כל כך לשוב ולהיות ורודה, חסודה. רצתה לחבק את פרי
בטנה. לחוש אהבה צבעונית, שונה.

הצבע הורוד עזב את חייה לתמיד. גם הירוק נעלם לו בקלמר
הצבעים.
                        היא נמצאה ללא רוח חיים.