יום כיפור הגיע. ככה סתם, קפץ לבקר בין ראש-השנה לבין סוכות.
פתאום כולם נהיו צדיקים, חוזרים בתשובה, מבקשים סליחה. כל
החטאים נרשמים בספר השחור, כריכתו מעוטרת בפרצופם של נבלי
ורשעי העולם. המעשים הטובים, לעומת זאת, נכתבים בספר הלבן,
מהודר בעיטורים זהב. ברור יש להניח, כי עוביו של הספר הלבן היה
דק פי כמה וכמה מונים מעוביו של הספר השחור, אשר מדי שנה ושנה
ספג וספג את חטאיהם ופשעיהם של תושבי העולם.
שרה'לה, או בשמה הארוך, שרה-ברוכה צוברי, כפי שנרשם בתעודת
הזהות של הוריה, הייתה ילדה קטנה בת 4. ילדה קטנה, תמימה
וענווה. כבת למשפחה חרדית-קנאית באחת מן ההתנחלויות הקיצונית
בצפון השומרון, הייתה לבושה שמלה לבנה, מעוטרת עיטורי זהב,
באותו ערב יום כיפור. היא למדה בגן כי ביום כיפור הגדולים צמים
כדי לכפר על עוונותיהם כל השנה וכדי לענות את הנפש שלהם. היא
לא ידעה בדיוק מה זה נפש, רק הבינה שזה איזושהי רוח-רפאים קטנה
שנמצאת בכל אחד מאיתנו ושומרת עלינו. אכן, תמימה וקטנה הייתה
שרה'לה.
שרה'לה הייתה הילדה הקטנה במשפחת צוברי. היא הייתה גם היחידה,
אימה לאה, או בשמה החדש - ליה, עזבה את הבית לאחר שנפשה נטרפה
עליה ונהפכה לחילונית רחמנא-ליצלן, מבחינת היישוב והמשפחה,
שרה'לה הייתה הבת היחידה. תשעה בנים היו במשפחה: האב רחמים
צוברי  ו-8 בניו: יעקב, טוביה, חנניה, עזריה, תמוז, נתנאל
ומתתאל (שהיו תאומים) ויגאל, שהיה גדול משרה בשנה וחצי בלבד.
ליה עזבה את הבית אחרי ששרה'לה הייתה בת שנה. באופן פתאומי
אמרה לרחמים בעלה, כי היא עוזבת אותו וחוזרת בשאלה. נמאס לה
מאורח החיים הדתי הקמצני, רצתה לחיות את החיים בתל-אביב, למרות
שהייתה אחרי 8 הריונות ונשקה לגיל ה-50. שרה'לה הייתה בת 5,
אימה ילדה אותה בגיל מאוחר מאוד, והייתה זו גם הלידה הקשה
ביותר, כמעט חודשיים לא זזה מהמיטה על-מנת שלא לבצע הפלה
טבעית.
רחמים היה באבל, מבחינתו אשתו מתה,  לא עניין אותו שאישתו
בחיים, בריאה פחות או יותר ושלמה. אישה חילונית? איזו בושה !
בושה כזו לא חש רחמים כל ימיו.
ושרה'לה? שרה'לה קטנה. רק בת 5. מה היא מבינה מה זה ריב? מה
היא יודעת בכלל מה זה חילוני ומה זה דתי? אבא אמר לה כי אימא
הלכה רחוק רחוק ותחזור רק בעוד הרבה זמן. רחמים האמין עמוק
בליבו, כי לאה (והתעקש שלא לקרוא לה בשמה החילוני ליה, על אף
שמדובר בשינוי של אות אחת, שינוי שכמעט ואינו מורגש) תחזור
לדרך הנכונה, לדרך האל.
שרה'לה, עם אינסטינקטים של ילדה קטנה, לא אכלה את השקרים של
אבא שלה. אחיה ניסו לשתף פעולה עם אבא רק משום שכיבדו אותו,
אבל בלבם, ידעו כי הם משקרים לשרה'לה. אימא שלה גרה במרחק של
שעה נסיעה, אבל לא יכולה לראות אותה. אם ליה הייתה חוזרת
להתנחלות, הייתה יודעת כי הייתה נסקלת באבנים. הם לא יכלו
לסבול את החרפה.
יום כיפור הגיע ועימו תעצומות הנפש של רחמים. האם
ספק-אשתו-ספק-גרושתו (בפועל לא קיימו את כל הליכי הגירושין)
צמה? האם היא מענה את נפשה כפי שהוא מענה את נפשו? רחמים ידע
כי הוא לא רשום בספר הלבן עטור הזהב, אלא בספר הפחם. השקרים
שלו לבתו שלא הבינה היו חטא גדול.
יום כיפור לא נתן מנוח לרחמים, הוא הסתכל בעיניה הקטנות של
שרה'לה, והחליט לספר לה את האמת על אימא. שאימא לא סתם נסעה
רחוק רחוק ותשוב עוד מעט או לא ממש עוד מעט. הוא סיפר לה כי
אימא נסעה לתל-אביב, היא לא רצתה להאמין כי יש כזה דבר
"קדוש-ברוך-הוא". שרה'לה לא הבינה. איך אפשר שלא להאמין שיש
כזה דבר "קדוש-ברוך-הוא".
ואז היא שאלה את אבא: "אבא, אז למה שיקרת לי? הגננת אמרה שאסור
לשקר, ועל כל שקר שאנחנו מספרים נוסף עוד נבל ורשע בעולם."
מרגע זה והלך, רחמים לא נשא יותר את דמעותיו. הוא פרץ בבכי
גדול ומר. בכי שהכיל את געגועיו לאשתו ואשר הכיל את כל העצב
שטמן בלבו, על כך ששיקר לשרה'לה.
"שרה?"
"כן, אבא?"
"קחי את זה", ונתן לה מיכל מתכת, מטהר-אוויר בריח פרחים.
"מה זה, אבא?"
"שרה'לה, זהו כלי מיוחד. אני רוצה שתלחצי עליו כל יום, כל ערב,
לפני השינה. זה יוציא ריח של פרחים, ויטהר את האוויר." ברגע זה
נשבר, והחל לבכות מול בתו "האוויר שנשמת מאז שאימא הלכה הוא לא
אוויר טוב, הוא אוויר מקולקל של אבא ששיקר לך, אבא שיצר המון
המון נבלים ורשעים בעולם. אני רוצה שתלחצי ותוציאי מהכלי הזה
ריח של פרחים, הריח יטהר את האוויר שאת נושמת. כי את שרה'לה,
את עם שמלה לבנה עטורה זהב - לא מגיע לך לנשום את האוויר הטמא
שאני נושם".
שרה'לה בכתה. היא פשוט חיקתה את אבא. אבא שקראו לו רחמים, ואכן
היה צריך רחמים.