בדום ימיה, עוד התהלכתי לצידו,
מהסס לשבור עולם שהיה בי נוף כה מוכר,
עורם ענפים למדורה ראשונה,
לא מטה מבט, עד שהכל יעלם לאפר.
מגפיים שחורים למרגלות אותה מיטה,
מסמלים פתאום חולייה בן אשליה לקיים,
אך אותה פעימה מריצה את החמצן בי,
הכי רחוק וטוב שאוכל כדי להגיע לשם.
אולי התשואות יגיעו מבפנים
אם אמשיך לחייך גם כשאין שמיים נקיים,
אניח יד על החלון ואלמד להנות מהנסיעה,
בסופו של דבר הכל מסתכם באיך מביטים.
תום הילדות מהווה בי מבט על העץ כולו,
שורשיו עמוקים מוסתרים בתחתית ההתחלה,
גזעו באמצע מתפצל לכיווני אין סוף
וצמרתו מספרת מה מסוגלים לעשות, כח רצון ותקווה.