נמאס לי כבר מהחיים האלה. כוס אמא של מי שברא את העולם הזה.
אבל לא יודע, אולי ביקשתי יותר מדי.
לפעמים נדמה שאתה בפסגה, אבל זה בולשיט. זו רק מלכודת של
האלוהים בכדי להפיל אותך חזק יותר למטה. אבל אני כבר עייף.
עייף מליפול, יותר עייף מלדעת שיש לי עוד כמה עשורים בשביל
לחזור על אותו דבר שוב, עוד פעם ועוד פעם.
אין לי כוח יותר, לא להלחם עם המאמן כושר שרוצה להכשיל אותי,
לא לנסות להציל את הכסף שנותר לי. זה מתיש. מתיש כל כך...
לפעמים הייתי רוצה פשוט לשקוע בשינה, לא לקום יותר. שהבני-אלף
יחשבו שזה מוות טבעי.
חבל שאני צריך לזרז תהליכים. אבל זה כבר לא אכפת לי. שימותו
מצער הבני אלף, שיבכו עד שתצא נשמתם. אני בכלל לא שווה טיפה
שתיפול או שנייה אחת של זיכרון למעני.
אני אפס. לא עשיתי כלום בחיים המסכנים שלי כדי לזכות בהערכה
מצידם, אז אני גם לא צריך את הצביעות העלובה הזו שתכבד לי את
הקבר.
נשבר לי הזין מלהיות לבד. כי אני מוזר, כי אני מפלצת.
הולך לעבודה חוזר אוכל וישן. נראה שזה שגרה נחמדה, לא ? במיוחד
שיש לי איזה דירת 1.5 חדרים מסריחה. אבל מתי שהוא זה נפסק.
מתי שהוא נשבר לך כבר הזין מלחזור לבית ריק. מלא לדבר עם אף
אחד חודשים.
הדבר היחיד שהציל אותי היו האימונים, תחביב אחד שאני יכול
להתרכז בו.
אז עכשיו הבן-אלף אומר שאני לא כשיר לעשות את התרגילים, ככה
לקחו לי את הדבר היחיד שעוד נתן לי כוח לחיות. אין לי כוח
לחיות בשביל עצמי יותר. אין לי תחביב שיציל אותי, אין אף אחד
לדבר.

אני מקווה שאף אחד לא יבכה בהלוויה. אתם לא דיברתם איתי כל
החיים, מה יש, עכשיו אתם באים ?
ואל תגיד תראו איזה סוציומט דפוק, הולך להתאבד ומשאיר ככה
משפחה מפורקת,
יש לי רק דבר אחד להגיד על זה, שאני מנגב עם אנשים כמוכם את
התחת.
ולא מעניינת אותי הפלצנות שלכם, ולא מעניינת אותי הרגישות מה
יקרה לאחרים,
לי נשבר, מי יודע... אולי גם לכם זה יקרה מתי שהוא ? ואם זה
יקרה אל תשכחו לדחוף את הדברים המצוצים שלכם למקום עמוק
ומסריח, אני לא שם גרוש על כל הדברים הנדושים האלה.
המשפחה שלי לא התעניינה מה קורה איתי בחיים, ולהתקשר פעם
בחודשיים זו לא התעניינות.

אף אחד מכם לא חושב על המחשבה של להיות לבד כל כך הרבה זמן.
אף אחד לא יודע איך זה, ואם כן, אז הוא לא פה כדי לספר את זה.
ולפעמים אני צועק "אמא" כשאני חוזר לבית מהעבודה, אבל אף אחד
לא עונה, הרגלים קשה לשנות.

אני לא רוצה למות בתור סמרטוט זקן שנופל כנטל על האחרים, שרק
מחכים ליום מותו לחמוד את הירושה, אני אפרוש בשיא.

השמש כבר מתחילה לעלות, השמים מעוננים ואפורים. לעזאזל עם
החבלי סזאל האלה הם תמיד מגרדים בצוואר, הייתי צריך לקחת
סינטטי...
הכל מתערפל ומחשיך עכשיו... לפחות הם יזכרו אותי צעיר.