ושוב אתה מופיע.
ווהנה אני נמצאת גם באותו המקום, ממתינה.
היום אין תירוצים יותר היום ההמתנה היא הדדית. כאילו כל הזמן
הזה ששחזרתי את האירועים בראש ותמיד חשבתי שאני היא הבעייתית,
עכשיו אני מבינה בעצם את מה שידעתי כל הזמן... ואתה, עדיין
מדהים אותי ומקסים, ואני עדיין רוצה.

ואם לחיות את התסריט זה הדבר שנכון לעשות, אז יש לי אחלה סרט
בשבילך. סרט שכשנראה אותו נתרגש כמו שלא התרגשנו אף פעם. סרט
שכשיקרה הכול יהיה באמת פרחים ופרפרים עם כל טריילרים המפחידים
ועם כרטיס הביקור הגרוע שאנחנו מראים אחד לשנייה, עם כל הגועל
זה יכול להיות ממש נהדר.
אני אוהב להתקרב אלייך, תן לי זמן. בעבר אולי שעממתי באיזשהו
שלב אבל אם הכוונה היא טהורה, אז הטוהר כאן לא יבייש שום מקום
וזמן נקי ככל שיהיה.
אתה מדבר ואני שומעת את עצמי מדברת דרכך, אתה שותק, חושב וגם
אני ברוב הזמן על אותם דברים.
והיום אני כאן ואני מושגת יותר ממה שאהיה בכל זמן אחר ואתה
ממתין לי.
אני מבינה, אתה מסתבך והולך ואני רואה את זה קורה אני רואה איך
אפשר להיכנע לכל הפחדים (אני עושה את זה כבר כמה שנים).

אני יודעת, זה גדול וקשה וכאילו בלתי מושג, אבל אני גם יודעת
שאני רוצה להיות לידך ואיתך כל הזמן.. אני רוצה שתהיה לידי,
אני רוצה להיפתח ולהראות לך את כל מה שקורה לי שם בפנים, גם אם
לפעמים נראה לי שזה לא הרבה, אתה גורם לי לראות שכן יש בכל זאת
משהו. אתה הוא מה שאנשים חושבים שאתה לא?
ואם יש לנו את זה, לנצח לא אמור להיות בלתי אפשרי.
ואני פוחדת כמו כל אדם אחר שהיה יכול להיות במצב הזה, כמוך.
ואני יודעת שלמרות הפחד והיכולת שלי לברוח גם מזה אני רוצה לא
לברוח הפעם אני באמת רוצה לעשות את המעשה שיעשה לי להרגיש
סוף-סוף אהבה.

והנה שוב אתה גבר ואני כבר אישה, מבינה, אני יודעת שמה שהיה
קורה אם לא היית מי שאתה, זה סוג של מובן מאיליו;
כמו בריטואל קבוע, הייתי מנסה להרחיק אותך בכל דרך אפשרית,
הייתי מנסה לדחוף אותך החוצה עם להחזיק אותך קרוב. הייתי מנסה
לגרום לך ללכת ושתרצה לחזור. להגיד את הדברים הלא נכונים בזמן
הלא נכון כדי לראות אם תתקן אותי ואיך.
לגעת, לא לגעת, כדי לתת לך את האפשרות למצוא את המקום הזה
שיגרום לי להתקרב, הייתי מקשה... ואז אחרי כל זה להשתמש בה.
להשתמש בזה שאתה גבר של אישה אחרת, למרות שהיא מין דבר שלא
מדברים עליו. אז ורק אז, אחרי שניסיתי לגרום לך ללכת ונשארת...
אני שלך ואני מלאה כדי לתת לך ולהיות שם כל הזמן.

ואני מסתכלת עלייך ורואה שנים על גבי שנים של דברים שאמרתי
לעצמי, שהאמנתי בהם כשחשבתי על כל מה שקשור אלייך.
וככל שאנסה להתעלם מהעבר (כי חיים רק כאן ועכשיו) אני רק אכנס
עמוק יותר ונמוך יותר (לאו דווקא בסדר הזה) לתוך הפחדים שלי
ולתוך חוסר הידיעה של מה אתה ומי אתה ומאיפה באת? מה התפקיד
שלך בחיי, ומה שלי בחייך?

"הוא" מסדר לנו אחלה סיבוכים וכאילו אין מוצא, אבל חייב להיות!
חייבת להיות אפשרות לחיות את החיים בצורה הכי פשוטה שיש והכי
כנה ופתוחה. הכול צריך להיות כמו שבא לי.
ואם עושים באמת מה שרוצים עד הסוף גם כשזה לא כ"כ נעים לאנשים
אחרים עדיין יוצא רק טוב מזה... לא?