אני מרגישה אותו מגיע
בצעדים מוכרים כל כך
של נשימה ויציבה.
מרגישה את כאבי הבטן
שפוקדים אותי ללא סיבה
את העייפות שלא מתקבלת
מרגישה את האוויר בבטן שמאיים
להתפוצץ.

שומעת את האזעקות (את הצלילים הגבוהים יותר)
ואני לא רוצה אותו כאן.
לא רוצה שיישאר
לא מוכנה לתת לו מקום אצלי;
בגופי.
מתנגדת לו

יש אסכולות שיגידו אם הוא
בא, תני לו להיות, במנוחה הוא ילך
ואני,
אני לא שקטה בנוכחותו לא
שלווה.
לא רוצה שיישאר, אין לו מקום כאן יותר.
אין בי את הרצון לתת לו "להיות".

אין לי את הכוחות להתמודד איתו יותר
מוצאת בעצמי מין כוח חזק
שדוחף
אותו החוצה ונבהלת.
נבהלת כי כל כך רגילה לנוכחותו
מה עושים כשהוא איננו?
איך מוצאים
מה לעשות עם המחשבות כשאין על מה לשים אותן?

אני עוד לא עושה בשביל עצמי
עדיין לא שומרת על שלי
עדיין משליכה את שמרגישה
על סביבה
על יקרים יותר ופחות
עדיין חושבת מחשבות לא חיוביות
אבל נלחמת.

כאילו שזוהי מלחמתי האחרונה. כאילו
שאם אתן לזה לנצח אותי הפעם אגמור
כך
מרוטה מעייפות
בפינת הרחוב מתחננת
לעזרה מזרים.

אז אולי תהיה לי עבודה ודירה
אבל נפשי תזדקק לכל עובר אורח
שייתן לה נשימה נוספת
להמשיך עוד יום
ועוד אחד.