ידעתי,
בכל סוף של סיפור
יש מישהו עם לב שבור.
הסיפור כבר מזמן מכור,
יודעים את הסוף אבל הוא לא ברור.
עכשיו אני יודעת למה אסור
להתאהב.

ידעתי,
בסוף הוא יעזוב אותי.
הנה- הוא גמר איתי
ואותי.
לא משנה כמה גדולה אהבתי
או כמה עליו חשבתי,
הוא זה שמחליט ואני צריכה לקבל.

ידעתי,
אסור לתת ללב
להתאהב
או להתקרב
אפילו לאדם שמזמן אותך מחבב
או מאוד אוהב,
כי מתישהו זה יגמר.

ידעתי,
מה לעשות כשאני עצובה
בגלל אהבה
שגוררת אכזבה:
למצוא תמיד את הגאווה
שגורמת לך להרגיש שווה
אבל זה כבר לא עוזר.

ידעתי,
כשאני מרגישה רע,
או בעת צרה,
אני פונה לחברה
או לאדם שאני אוהבת להיות איתו בחברה,
אבל החברה בעצמה עסוקה
והאדם - כבר לא שם.

ועכשיו אני כבר לא יודעת,
מה לעשות,
למי לפנות,
עד מתי לבכות
או למה לצפות
כי האדם שהוציא אותי עם חיוך מהבעיות
גורם לי להזיל בגללו דמעות...