הראש מסתחרר, הוא במקום אחר.
גירודים צורמים לקרקע הקשה
קרוב לודאי שגם לאצבעותיי,
לאוזניי הסובבים אותי.
הם מסתכלים במבטים ריקים,
המבט שלי ננעל
על זיכרון עתיד.
קולות מהדהדים והם כולם מתעופפים
מעל ומתחת לעבים.
זיג נפתח ביני לבין עצמי.
הם מדלגים בקלילות מזויפת על גשר הכבוד
אני נופלת ויש לי חלום -
הכוכב שלי מנצנץ במקום אחר.
אני אומרת את הדבר היחיד שידעתי לומר אי פעם
את השתיקה.
הקרקע המתרככת מרמזת על המים הזורמים
שורף לי, זה בטח מלח הדמעות.
שלנו היא רועדת הרוח עוטפת בחום.
השרף גורם לנו להישאר מחוברים לקרקע.
למרות שאנחנו כבר נמוכים ממנה.
היא מכסה אותנו שכבות.
כבר לא קר יותר או שאולי הקור לא מצליח לחדור אלינו. אותנו.
אנחנו איתנים כסלעים גלים מתנפצים.
אנחנו נשארים ממעל או מתחת.
הכל תלוי במצב העץ שבנה אותנו ובמה שמטפטף ממנו,
העיקר שאנחנו מחוברים.