שלום ילדה יפה שלי.
בטח עכשיו הרבה דברים השתנו בחיים שלך, ואני מקווה שלטובה, אני
מאמינה שלטובה.
היום, אחרי הכל, היה לך קשה, ביחוד שזה שבוע אחרי שהחופש שלך
כבל אותו אליך.
קשה לך להודות באמת, אבל עכשיו את בטח מסוגלת להבין שהוא אינו
חופש, אלה רק מעטה של אושר שגורר אחריו כדור ברזל. אפילו הוא
לא היה מודע לזה.
זוכרת את הלילה ההוא שסיפרת לי עליו, ישבנו שיכורות במרפסת שלי
עם בקבוק היין האדום שאת כל כך אוהבת. השמיים והכינרת, הו'
כינרת, כנראה לא אזכה לראות אותה עוד בזמן הקרוב. ואת שם,
הילדה שסובבה את כל הגברים על אצבע אחת בוכה לי על איזה חנון.
אני תופסת אותך בידים אבל את לא נרגעת, כמו מעיין שלא נגמר את
לא מפסיקה לבכות, וזה לא היה בכי כזה של דמעות והצהרות אהבה,
ת'אמת, לא היית צריכה לומר מילה. יכולתי לראות את הדמעות
בעיניים שלך, את פרצופו שנחרט בתוך מוחך, את ידיו, ועד לרווח
הילדותי בין השיניים.
את מתעלמת מהעובדות שצועקות לך:
שאין לו ! אין לו אופי ואין לו רצון עצמי. אין לו מושג
במוסיקה, אין לו שמץ של אמת, ובכלל אין בו הרבה דברים.
ואני רואה אותך עם העור החלק והלבן שלך, לוגמת עוד ועוד מהיין
שנוטף ומלכלך את השמלה הלבנה דרך שפתי הדובדבן שלך.
התלתלים שלך מפוזרים בפראות, ואת מקשקשת משהו שקשור לנוסחאות
בפיזיקה ועל ניוטון במסדר ציון.
הירוק של העיניים שלך בוהק בטירוף של חוכמה, ואילו היית מביטה
כעת במראה, קרוב לודאי שגם את היית רואה, כמוני, את הדמיון
העצום בין עיניך לעיני החנון.
עצוב לי, עצוב לי לראות אותך כך, ילדה יפה שלי, מאבדת כל טיפה
של שפיות, מאבדת את עצמך בחיפוש אחרי משהו בלתי קיים. את מחפשת
צוף כמו פרפר ומוצאת רק רעל ומתעקשת לאוכלו.
אוי ילדה רכה, אוי מלאך מדהים שלי, אין שום אהבה בעולם שיכולה
לסגור על החור הזה.
איך שוב אני נזכרת איך עיניי הדבש הללו ראו אין סוף כאב.
איך עיניי הדבש האלה יכלו לחייך לעולם בחזרה גם בבגידותיו
הנוראיות מכל, גם כאשר השפילו, אנסו, השחיתו, גידפו, גזלו,
החרימו, פצעו, והשמידו כל ראיה להיותם תמימות, ידעו אותן עיני
דבש לחייך, לצחוק בילדותיות מופרכת,לאהוב.
ללא ספק עברת מסע קשה.


את כבר ישנה עכשיו
מחבקת את בקבוק היין כמו דובי, נופה של הכנרת התחלף בים סוף.
איני יכולה לקרוא לך עוד בשם ילדה. את אישה שעובדת, את מחזיקה
את עצמך בתוכך, מנטרלת כל קשר להיותך פעם.
"פעם!" אני יכולה לשמוע אותך שוב צועקת "פעם היה! פעם לא יחזור
לעולם, לטוב ולרע, הגיע הזמן להתמודד" צועקת את שוב עלי מתוך
הראי.
אוך, יפה, איך אני יכולה להאמין לך? איך אוכל להאמין למשהו שאת
בעצמך מאמינה אך לא מקבלת?!
את מרעיבה את עצמך לנוכח החברה, בולעת את העולם בחשכת הלילה,
מצטמקת עד לאפס.
עכשיו כבר אין, אין.
ושוב אני מביטה בעיניך ורואה את קווי הדימיון בינך לבין החנון,
הם לא נגמרים, הם לא נגמרים לעולם.
אפילו בריקניות שלו את דומה לו. כמו משחק מראות.
מי את? מי את כבר?
"אני לא כמו פעם" את שוב בוכה ללא דמעות "פעם, אף פעם לא
יחזור..." המתים יותר חיים בחיים שלך, מלווים את מוחך לכאב,
בעלטה שחוזרת, במעטפת שמחה.
מחפשת את עצמך במיטות זרות והולכת תמיד לישון לבד.


אז מה כבר השתנה
לא, את אינך אותה ילדה קטנה והינך אישה היום. גם לך קשה לקבל
את זה וגם את בפנים כבר לא מרגישה, הגרוע מכל כבר קרה ואין עוד
ממה לפחד, אני אומרת לך את האמת.
לעולם לא אוכל לראות אותך שוב בשיער פרוע, לעולם לא אראה את
היין כחלב דמי הנשפך מזוית פיך, ולא אשמע עוד את צחוקך שנחנק
בסופו.
את שוב צורחת עלי מבעד מראה, וכועסת. "מי את בכלל" רוקך ניתז
לכל עבר, בטירוף של חוסר אהבה, "מי את בכלל שתגידי לי מה את
חושבת, את לא אני את רק מראה"
אז תספרי לי גוזל , תגידי לי ילדה יפה, הכל, הכל את עוברת, אז
למה בסוף אני תמיד בוכה?