התקרב אלי.
והתרחק.
אני חיה בפחד מתמיד,
ולא אוכל לסבול אותך
לי אובד.
כי אז אאבד שוב.
בין עבר לעתיד.

מי אז שיקר לי?
מי אז אמר,
שלא אוכל לעוף,
ולא אראה דבר?

את מעט ההנאה,
שגופי מסוגל למצוא,
לא אעריך באופן מוגזם,
כי אתה נתת לי,
יותר ממחסה לעת מצוא.
נתת לי את עצמך.

כי כשרוחי את רוחך תפגוש,
באקסטזה רגשית,
ונקשור את עצמנו לאחד,
רק גופי לא יבין, וירא ויפחד.

הו, מדוע נולדתי כזו?
ומדוע נמצאת עכשיו אני פה?
הן לא אוכל לספק צרכי עצמי,
ואיך אתן מה שאתה צריך,
אם לא אדע מה הם צרכי?

ואבכה

כן, אני אבודה  ולא רק הפעם.
לא אוכל לעולם להיות שוב מושלמת.
ואתה, היחיד שאמרת אי פעם-
שאני באמת באמת באמת,
ילדה טובה.

ורוצה אני לכרוע לפניך,
ורגליך אז לנשק,
ולסגוד לאדמה עליה אתה דורך,
כי מנעת ממני בעצמי להחנק.

אל תדאג.
תמיד אקבל עזרתך.
אני רק רוצה לראות ולמצוא,
את הגבולות שלי,
ולראות מה אני יכולה לעשות
עבורך באמת.
זה הכל.

אל תתן לי את עצמך יותר.
לא אדע מה לעשות.
רק תסביר לי בסבלנותך,
כיצד עלי לשרוד כדי לחיות.
ואז באמת אוכל לקבל אותך,
ואת עצמי לתת.

ובעת סערת הנשמות,
נהיה שנינו שלמים יותר.