38 מעלות בצל, מתחת לעץ הערבה, במקום שכוח אל שריחות החרא של
הסוסים דומיננטי בו, עמדנו אמא ואני. שנינו הסתכלנו על הסוס
החום הגדול, שעמד מאחורי הגדר. אמא כל כך התלהבה ממנו, אבל אני
אישית לא הבנתי מה כל כך מלהיב, וכנראה שגם הסוס לא התלהב
ממני, כי במשך כל הזמן שעמדנו שם הוא לעס קש בשעמום. אפילו
שאמא הלכה ללטף אותו, וקראה לו שהיא מנופפת בידיה הגדושות
בבוטנים, הוא לא בא. רק הביט באמא במבט משועמם כאומר שהיא לא
מחדשת לו כלום, ובניגוד אליה, הוא אינו מתלהב מהמפגש.
ניסיתי להסביר לה שאולי הסוס עייף ושעדיף לתת לו לנוח. וחוץ
מזה אנחנו יכולים לחזור לברכה, שבקיבוץ. רועי, בן דוד שלי,
ישמח לבוא איתנו לשם, ונוכל לשחק ב"הבונים באים" כמו אתמול.
בכלל, זה מה שעשיתי בכל השבוע שאנחנו בקיבוץ, וזה לא הפריע לי.
אבל  את אמא זה לא עניין.
"אמרנו כל השבוע שנלך לרכב, נכון גדי?" היא אומרת ומסתכלת
אליי. אין, עכשיו זה כבר מאוחר מדי, העסקה נחתמה.
"כן אמא." אמרתי, אין טעם להתנגד.
התרחקנו מהסוס לכיוון הקופות. כל הדרך אמא אמרה שיהיה כיף,
ושלפני הרכיבה אפשר ללטף את הסוס, ובכלל, סוסים הם חיות מאוד
חברותיות. יופי, מאוד חברותיות. לי זה לא שינה את העובדה שהם
מאוד גדולים, עם שיניים מסריחות של באגס באני מהגיהנום. בטח
חברותיות. מה אני, טמבל?!
אחרי שאמא שילמה לאישה השמנה שבקופה, (היה אפשר לראות לפי
הצוואר שלה שהיא ממש שמנה, למרות שהיא ישבה מאחורי הדלפק)
נכנסנו לחורשה ואמא פנתה לדבר עם האיש שהיה שם, אחד מהקיבוץ.
אבל אני בכלל לא שמתי לב אליו בהתחלה. לא ראיתי אותו כי
הסתכלתי על החמור המכוער שהיה קשור בחבל לעמוד. החמור הזה היה
קטן בהרבה מהסוס, והוא גם נראה ממש נחמד. כן, היו לו חמש
רגלים, אבל לי זה ממש לא שינה. החמור הקטן נראה כאופציה עדיפה
בהרבה מהסוס הגדול שראינו בכניסה. חייכתי אל האיש ואל אמא. היא
פירשה את החיוך שלי כהתלהבות מרעיון הרכיבה, וחייכה בחזרה.
בזמן שאמא ועוזי - כך קראו לאיש - דיברו על רתמות, אני פיתחתי
אסטרטגיה.
החמור הנחמד, לא נראה חזק במיוחד, ואם אני רק אצליח לשכנע את
אמא שאני רוצה שנרכב ביחד, היא תשכנע את עוזי, וככה החמור
יתעייף מהר, ונספיק ללכת לברכה.
כשהרתמות היו מוכנות התחלתי לבכות לאמא שאני מפחד מהסוס הגדול
וביקשתי שהיא תרכב איתי, ולמרות שבהתחלה עוזי לא הסכים, מחשש
לבריאותו של החמור, אני בתגובה הגברתי את צעקותיי לפאניקה של
ממש עד שעוזי השתכנע, ואמא ואני עלינו על הסוס ביחד.
בקופון שקיבלנו מהאישה שבקופה היה כתוב שהתשלום הוא עבור רכיבה
של חצי שעה לכל אדם, אבל אחרי עשר דקות כבר היינו באוטו בדרך
חזרה, ואם אמא לא הייתה רבה עם עוזי שכעס על הנזק שנגרם לחמור,
היינו יוצאים משם אחרי חמש דקות.
כשהגענו לקיבוץ רועי כבר חיכה לי עם כדור ובגדי ים בשביל
שנינו. שיחקנו בבריכה עד שסגרו אותה ובדרך חזרה שיחקנו כדורגל
עם קרפדה שלרוע מזלה עברה בשביל הלא נכון, בזמן הלא נכון.
אחרי שהתקלחתי, שיחקתי עם רועי במחשב החדש שלו במלחמת
תרנגולות, עד שהתחיל להחשיך ואמא אמרה שהולכים.
הדרך חזרה הביתה הייתה ארוכה ומשעממת, והייתי עייף כבר.
אני לא זוכר באיזה שלב נרדמתי, אבל אני זוכר שחשבתי על החמור.

הוא דווקא היה נחמד, ולא השתגע על זה שאמא ואני רכבנו עליו
ביחד. אחרי שתי דקות הוא דפק נעירה מיואשת, והתיישב.