אל הטיילת הגענו במקרה בטרמפ אחרי מסיבה עצבנית של אסטרל
פרוזקשיין באיזה רייב במקום ישן ונידח. כל האנשים והפרצופים
כבר נמחקו מאז ורק זיכרון ישן שלך מדשדש ברקע.
אני זוכר איך שמנו תבול על הלשון ונזכרנו בהוא שאמר לא להיכנס
לסרטים רעים (מי ידע שנגמור בבית חולים מאושפזים לכל החיים).
הכי חשוב להיות מאוהבים, הוא סינן וזה היה ממש לא אמין.
ימים יפים של ילדות נעורים נעלמים לאט לאט עם הזמן ורק את שם
כל פעם בכל מיני פנים יפים. אהבת עולמים, אמרנו אחד לשני וזה
החזיק קצת פחות ממספר ימים.

אני זוכרת ימים יפים. היינו מאוהבים. ממש מחוקים מרוב אושר.
כתבנו את העתיד עם הידיים בכוכבים. היא שלחה לי מכתבים ואני
שרתי לה שירים עם האקוסטית הישנה. היינו חברים הכי טובים
סיפרנו זה לזו על הסיוטים הכי גדולים ויותר לא פחדנו להיות
לבד, אבל ביחד.

עד היום ההוא בו באו שודדים וגנבו לי את הלילה ומאז כל היום
אני ישן, מחכה ללילה שיבוא והוא נעלם בחושך אל תוך היום, והיא
שם עם מישהו אחר, ואני פה לבד במיטה כותב לה שירי אהבה.

הוא תמיד אהב לראות אותי עם תחתונים רגע לפני שאני מורידה אותם
ומתחילה לה חווית חיים. זה ריגש אותו והחזיר אותו לרגע לפני
הימים של השפשופים המגעילים שהוא לבד דוחף לי דימיונות לפנים.


נצליח בחו"ל, תמיד אמרנו, אבל זה היה רק חלום עד שמשום מקום
הגיע לו כרטיס טיסה הלוך בלי חזרה להסרת כליה וחיים חדשים על
פני אדמה לא מוכרה.

אולי אני אפגוש אותה שוב באיזה בר או מסיבה והיא תאהב כמו שאף
פעם לא אהבה.

בינתיים אני שר לי שירי אהבה, אני רוצה אותך בחזרה.