את האהבה הראשונה, והאחרונה שלו, הוא פגש במסיבת הסיום של
התיכון. הוא לא הכיר אותה וגם לא התיימר לעשות זאת. במסיבת
הסיום הוא הבחין בה עומדת על יד דוכן המשקאות, שותה מיץ
תפוזים. הוא התקרב אליה, לאט לאט, מהסס. הוא אחז בידה והביט
בעיניה. המבט שלה סינוור אותו, והוא הרגיש מאוהב, בפעם הראשונה
בחייו.
"אני אוהבת אותך", היא אמרה לו, מביטה עמוק אל תוך עיניו. "בוא
נעלה למעלה".
היא המשיכה להחזיק את ידו, והם החלו לעלות במדרגות, שהובילו
לחדרי השינה. "אני מוכנה אם אתה מוכן", היא אמרה לו, עזבה את
ידו והתיישבה על המיטה. הוא לא חשב אפילו לרגע ואמר: "בואי
נעשה את זה". הם החלו להתפשט, במהירות, לא יכולים לחכות. ברגע
שהיו מוכנים קפצו שניהם למיטה.

בימים הבאים הוא לא שמע ממנה יותר. הוא התקשר אליה הביתה אבל
התשובה שקיבל הייתה תמיד אותה התשובה: "היא איננה", אמר הקול
בצידו השני של הקו.
"אתה יכול להתקשר מאוחר יותר. בכל אופן, אני אמסור לה
שהתקשרת".
הוא הניח את השפופרת והתיישב על המיטה שלו. הוא הרגיש שמשהו
מוזר קורה ביניהם, ושמשהו מוזר קורה לו. הוא קבע להיפגש עם
הרופא הפרטי שלו עוד באותו היום, והגיע לשם חמש דקות לפני השעה
המועדת.
"הקדמת", אמר הרופא שלו בהיכנסו לחדר. "אני יודע", אמר,"אני
מקווה שאני לא מפריע" המשיך והתיישב על הכיסא מול הרופא. "לא,
אתה לא מפריע. תן לי שנייה לקחת משהו מהחדר השני ואני מיד
חוזר".
הרופא יצא מהחדר, משאיר את סם מהרהר. תוך מספר דקות הוא חזר,
והחל לבדוק את סם. בתום הטיפול הוא יצא מהחדר שוב, וחזר אחרי
לא מעט זמן.
"אני מצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן", אמר בהיכנסו לחדר. "יש את
התוצאות בידי". הוא עצר לרגע, חושש להמשיך.
"אני מצטער להגיד לך את זה. אני באמת מצטער, אבל אני חושש שאין
לי ברירה אחרת. אתה חולה אידס".
כששמע את המילים האלה חרב עליו עולמו. דמעות החלו לזלוג במורד
עיניו. הוא לקח את המעטפה מידיו של הרופא והחל לצאת מהחדר, לאט
לאט, בצעדים קטנים.
"איך דווקא לי זה קרה?", שאל את עצמו בזמן שהלך חזרה אל ביתו.
הוא הרגיש חולשה מסוימת. ליבו נשבר והדמעות זלגו ללא הפסק.

על ההחלטה הזו הוא כבר חשב מספר ימים, אבל תשובה הוא לא מצא.
בסופו של דבר הוא החליט לעשות את זה, ויהי מה. הוא נטל פיסת
נייר, לקח עט והחל לכתוב מכתב. משסיים לכתוב את המכתב הוא הניח
אותו על השולחן שעמד על יד דלת הכניסה.
הוא יצא מהבית, הולך לכיוון ביתו של חברו הטוב. חברו לא היה
בבית, אבל לו היה מפתח. הוא חיפש משהו, ומשמצא אותו, לקח אותו
ויצא מהבית. הוא העביר את האקדח לידו השנייה, לא מביט לאחור.
הוא חצה את הכביש, וכבר משם יכול היה לראות עצים גבוהים. הוא
נכנס אל תוך היער, מחזיק את האקדח קרוב אל רקתו. "להתראות עולם
אכזר". הוא ירה בעצמו כמה כדורים, ויותר לא התעורר.

מאוחר יותר באותו יום גילתה אחותו את המכתב שכתב להם. היא נטלה
את המכתב לידיה והחלה לקרוא בו בתשומת לב:
"ברגע שאתם קוראים את המכתב הזה אני כבר לא אהיה בין החיים.
החיים אכזבו אותי בצורה שלא תתואר. אני מרגיש קצת אשם, כי אתם,
בכל אופן, לא אשמים, ואני מצטער שאני מנחית את זה ככה עליכם.
אני מרגיש שכל כך הרבה צער נחת עלי בבת אחת, ואני כבר לא מסוגל
להתמודד איתו יותר. החיים קשים מדי עבורי, ואני מקווה שלכם הם
לא יהיו קשים. גיליתי משהו שלא יכולתי להתמודד איתו. הייתי
חייב לעשות משהו. הייתי חייב לעשות משהו כדי שלא ארגיש יותר
כאב, והמשהו הזה היה מה שעשיתי. כל כך הרבה כאב וצער קיבלתי
מהעולם. שוב דבר טוב הוא לא העניק לי. הרבה זמן אני חי בתחושה
שמיציתי את מה שהיה עליי לעשות. כל כך הרבה רוע, רוע שהעניקו
לי רק בזמן האחרון. גם אם לא הייתי עושה את זה עכשיו, הייתי מת
עוד כמה חודשים, אז רק רציתי לעשות את הכאב קצר יותר. יותר לא
תראו אותי, ואני לא אסבול. אלה היו מילותי האחרונות, מילים
שהגיעו מליבי הפצוע, מילים שזרמו בעורקיי ובמוחי כבר שנים
רבות, מילים שרק עכשיו העזתי להוציא החוצה. המילים האלה הן
המפלט היחיד שלי. המילים האלה הן הדבר שממלא אותי כבר שנים
רבות. המילים שאתם קוראים עכשיו, הן מילותי האחרונות".