היא עוד צעירה, עוד עובר קטן שעדיין לא הספיק להתפתח. עוד לא
בשלה.
וכבר, כבר עכשיו היא צריכה לפקוח את העיניים למציאות הזו,
המציאות הזו שלא כל נערה חשפה בפנייה את דלתותייה.

היא לא התפרקה, היא השתדלה לעולם לא להתפרק, היא רצתה לחיות את
הסרט שלה. שירוץ לה בכל פעם שהמציאות המרה הזו תוקרן לה מול
העיניים, תנשוך לה בשפתיים ותצבוט את לחייה.
היא שוקטת.

שלד - עם עור ואולי קצת עודפי שומן. ככה הייתה מתייחסת אליה
הסביבה. פשוט ככה. מעין מריונטה בלי רגשות, שאפשר לשחק בה,
להתניע את המנוע שלה - ולצחוק לה בפנים. הרי היא בכל זאת לא
תגיב. לא תתנגד. זה לא ישנה הרבה.

היא קלפה מעליה את הקרום הדק הזה שהיה נשרט ונחבל מכל מעשה
שטותי קטן שהיו מבצעים בה. היא פתחה לעצמה עור יבש וחסין
מגדודים שלמים של עצב.
היא רצה.
היא אהבה לרוץ ולהמשיך דברים מבלי לסיים אותם. קשרים שהייתה
מתחילה עם גבר היו נפסקים סתם ככה, בלי סיבה. חברות טובה
שהייתה לה עם חברה טובה נפסקה, שוב בלי סיבה ידועה.
והדבר שאהבה יותר מכל עזבה, נטשה אותו. העדיפה שלא יצחקק לה
שוב בפרצוף. העדיפה לרקוד עירומה מבלי לדעת מה קורה בחוץ. מבלי
שיפגעו בה. מבלי שתזכר באובדן הזה שלה. שדבר הזה שהיה לו ערך
נפשי גדול מאוד אצלה, הדבר הזה שהעריך אותה. ולבסוף פגע.
כמו כל דבר טוב.
גם הצדדים הפחות טובים  אצל  ה  - שלמות -
מתגלים בסוף.
לעיתים זה במקום הכי לא צפוי, אפילו על ספסל בגינה ציבורית.

הלב שלה היכה אותה מבפנים.
היא לא רוצה להמשיך יותר.
היא לא יכולה.
הנקישות החזקות האלה מתנקמות בה.
מחזירות לה על האדישות שהקרינה.
על היצור בלי הרגשות שפתחה לעצמה.
על האובדן הזה של היקר מכל - הרגש.