השמיים שלי עדיין כחולים...
ושלך?
העיניים שלי עירניות מתמיד...
ושלך?
הלב שלי פועם בחוזקה..
ושלך?
הידיים שלי רעבות לחיבוק חם, ממך.
ושלך?

אך מעבר לכל זה, משהו יושב לי בלב, לא מרפה...
רק יושב ומחכה... מחכה... מחכה...
אולי לך, אולי לאחר.
אולי לשקט הנפשי שאני כ"כ חושקת בו.
אולי למילה קטנה ממך, אולי לצירוף המילים: "אני אוהב אותך",
ואולי סתם - יושב ומטריד אותו יום-יום, לילה-לילה.
אולי הוא מחפש מקום נוח, והלב שלי רך ואוהב - פגיע.
למרות הקליפה הקשה שמסביבי, מפנים אני רכה ושברירית ואולי
בהגזמה.
למרות הילת השמחה שמסביבי, במציאות אני אפרורית ופגועה.
אולי אני לא אמיתית?
אולי זה סתם האנדרנלין של הלב שלי, אולי המצפון שלי משחק בתוכי
יותר מידי,
ובכל צרה אני דואגת להאשים את עצמי.

אולי כל השאלות שלי הן רטוריות והתשובות אליהן מובנות מאליו,
כי פגעת בחבר הכי טוב שלי - פגעת בלב שלי, וגרמת לו לבגוד בי.
והנה שוב הדלת הזאת, שקוראת לי לצאת למסע מהשפל לגאות, שמפתה
לצאת לעולם שהכל בו נראה טוב יותר, אך אני לא יודעת האם להאמין
- כי הרי דברים טובים לא קורים בקלות, והיציאה דרך הדלת הזו לא
יכולה להיות כ"כ פשוטה - ההחלטה שלי די הססנית, והשאלה הגדולה
הזאת האם לפרוץ למקום אחר יהיה פשוט יותר מאשר להשאר במצב שאני
מרדצת בתוכי בלי סוף...

ומתי יהיה הסוף? איך אמצא את האחד שיבין אותי?
ואולי זה יבוא בעתיד?...
בינתיים אשאר תקועה לבד כשלמולי דלת פתוחה שקוראת... אבל אני
עוד
מחכה...