פעם, לפני הרבה הרבה שנים בכפר קטן ולא רחוק מכאן שררה לה
תמימות מתוקה אצל תושבי הכפר.
לפי המסורת העתיקה שנשתמרה מדור לדור לכל אחד היתה בבית קופסת
פח קטנה בגודל כף יד ששם נשמרה התמימות. באותו היום, כשהודיעו
בחדשות שסופת ציניות ענקית מגיעה החלו כל אנשי הכפר להכנס
לבהלה איומה ומתונה שכן אותה התמימות עלייה שמרו כל חזק במשך
דורות תיפול קורבן לציניות הנאלחת המסתובבת בחוץ.
הם התחילו לרוץ ולחפש כל אחד את קופסת הפח שלו אבל אף אחד לא
זכר היכן החביא אותה כי אף אחד לא העלה על דעתו שדבר שכזה יכול
לקרות איי פעם.
כשהציניות הגיעה מהומה אחזה את הכפר. אנשים החלו לרוץ ברחובות
בתחושה שסוף העולם הגיע, החלו לדפוק על דלתות אחרים אך אף אחד
לא פתח. ניסו לצלצל למוקדי החירום אך אף אחד לא ענה.
ניסו לברוח למקום תמים יותר דרך הים אך הים געש וסער וכילה את
כל הנקרה בדרכו.
קצת רחוק משם גר לו דייג אחד בבקתת עץ קטנה המשקיפה על הנוף
הכי מקסים שיש. באותה שעה ישב לו הדייג בבית וסעד עם כלבו
בשולחן.
כשהציניות הגיעה לביתו של הדייג והתדפקה על דלתו, קם הדייג
בשלווה משולחנו ופתח את הדלת ללא מחשבה נוספת ואף בלי להסתכל
בחור המנעול. הוא הזמין את הציניות לשבת ואף הציע לה כוס תה
וכמה פרוסות לחם מרוחות בחמאה. הציניות ממש התלהבה מהרעיון שכן
פגשה לה עוד אדם תמים שלא היה מודע לקיומה והחלה ללעוס את הלחם
וללגום מהתה בתיאבון לא מועט. אחר כך הם ישבו על סלע בחוץ
עישנו סיגרייה לא פשוטה ונשמו עמוק את רוח הים. ככה ללא מילים
הדייג והציניות העבירו כמה שעות תמימות ואף זרקו אבנים שטוחות
והקפיצו אותן על פני המים עד שהשמש נעשתה ענקית וכתומה.
הציניות כבר כמעט התחרטה על שהכירה את הדייג כי ממש החלה לחבב
אותו אך ברגע אחד היה לה ברור שהיא כאן למען מטרה מסויימת
ושכבר אין דרך חזרה.
כשהחליטו לחזור לבקתה היה כבר די חשוך. הדייג לא הפסיק לחייך
לרגע. היה בו משהו בחיוך הזה. הוא לא היה ממש תמים. כאילו שהיה
בו משהו שמעבר לזה. הציניות לא הבחינה בכך. כשהתיישבו על השטיח
בביתו של הדייג הציניות החליטה לשבור שתיקה ואמרה: "טוב נו,
ברור לך למה אני כאן...!" אמרה בציניות
הדייג הביט בה מכווץ גבותיו והנהן לשלילה. "אני כאן בכדי לקחת
ממך את התמימות..." אמרה הציניות כמי ששקלה זמן לא מועט את
המשפט וניסוחו. הדייג חייך שוב את אותו החיוך הלא מוסבר ושלח
את ידו אל מתחת לכרית עלייה ישן כלבו, והוציא קופסת פח קטנה עם
עיטורי נחושת מקסימים שאפילו הציניות כיווצה גבותיה בתמיהה
מהיופי המיושן של הקופסא. "התמימות שלי, כבר מזמן לא כאן"...
המשיך וחייך הדייג. "פעם היא שרצה בקופסא הזו. אבל באותו היום
כשהודיעו בחדשות שסופת הטיפשות מגיעה החלטתי לאחסן את התבונה
שלי בקופסא זו למען אאבד אותה..." התרפק הדייג "ומאז אני מחזיק
אותה בקופסת הפח הזו ויודע בלב שלם שהיא שמורה מכל, כי התבונה
שלי היא מעל לתמימות, לציניות, לטפשות,לשנאה, ולפחד..."