אין לי מושג למה אני חי.
אני הולך ברחוב, שואף ופולט חמצן בלי שום סיבה או ידע על למה
ומדוע.
המטרה, אם ישנה כזאת, ממש לא נראית באופק, אלא רק הנתיב עד
עכשיו.
אומרים שהחיים נוצרו בקפיצות. ארבע מיליארד שנים לא היה כלום
ופתאום, יש מאין. ההסתברות לכך שכוכב שיכול לאפשר חיים כמו אלה
המוכרים לנו הוא אחד למיליארד וההסתברות לכך שיווצרו חיים הוא
עוד מיליארדים לאחד, כך שאם היקום הוא סופי סביר להניח שאנחנו
החיים היחידים שקיימים בו. ושוב, החיים המוכרים לנו. יכול
להיות שכל כוכב מאכלס סוג מסויים של חיים שאנחנו אפילו לא
יודעים שהם חיים. אולי ענני הגופרית על כוכב נוגה הם בעצם
חיים. לך תדע. הרי מה ההגדרה של חיים? יצור תבוני שמקיים
סימביוזה עם הסביבה. האם פרה היא חי?
היא סוג של מכונה שמעבדת עשב לחלב, וחוץ מזה אפשר לאכול אותה.

מה מותר הפרה על האדם?
אין לה התלבטויות קיומיות. היא לא צריכה לעבוד למחייתה אלא רק
לעשות מה שהיא תמיד עושה. היא לא מודעת לכך שהיא משמשת מזון
ושהחלב שהיא מייצרת משמש גם הוא לאכילה. אולי גם אנחנו סוג
מתקדם של פרות. אבל פרות עם מטרה.
מאיר בנאי כותב ב"שירו של שפשף" שהכוונה נותנת אמונה. אני תמיד
חלקתי על זה כי חשבתי שהמטרה נותנת אמונה. הרי המשפט "העיקר
הכוונה" הוא בולשיט מטומטם כי מה שווה כוונה בלי תוצאות. לקח
לי הרבה זמן להבין שהכוונה באמת נותנת אמונה. הרי הרבה יותר קל
לחיות בידיעה או הנחה שכל מה שאתה עושה נקבע מראש ויוביל אותך
למימוש שלך בתור מה שלא יהיה. כל הכשלונות, כל הסבל שאתה
עובר.
נועדו למטרה מסויימת שבסוף תסב לך אושר. אבל האושר הרי לא
קיים, וכמה שהייתי רוצה אני לא יכול להאמין בזה. אם אתה מסתכל
בדיעבד נדמה לך כאילו הכל כוון מראש אבל תכל'ס הכל תוצאה של
ברירת מחדל עקב מה שכבר עברת.
נקח לדוגמה את החיים שלי כרגע. כל מה שעשיתי עד לנקודה זו היה
כשלון מוחלט, ולא חשוב כמה פוטנציאל היה לי בכל דבר, שהרי הרבה
יותר קל להשתמש בפוטנציאל לתיאור כשלונות. יש לי פוטנציאל אבל
נכשלתי = אין לי פוטנציאל ממשי. השעה עכשיו אחת וחצי בלילה.
חזרתי מהעבודה או מחברים או מה שלא יהיה. אני כותב עכשיו את
המאמר הזה ומקווה שיפרסמו אותו לפני שיגיעו תוצאות הפסיכומטרי
שלי בעוד חודש. אחר כך אני אלך לאונן את עצמי לשינה ואקום
יקיצה טבעית בבוקר לעוד יום שבו אני לא אעשה שום דבר ממשי
ומועיל עם עצמי.
אני מגדל שיער רק כי בצבא אסור היה לי ובגלל אותה סיבה אני גם
אעשן גראס. אני שונא קצינים, במיוחד בקבע, גם אם אין להם שום
קשר לחיי הנוכחיים. הדבר היחיד שכיף לי הוא לנגן בחשמלית וגם
זה לא מלהיב אותי כמו פעם. ומבין כל התקופה שבה אני זוכר את
עצמי הפעם היחידה שהייתי מאושר בה הייתה חודשיים בכיתה י'.
אדם דתי אמור לסבול פחות מהמחשבות האלה כי תמיד יש לו אח גדול
להניח עליו את הראש, אח גדול שלא מדבר אלא רק שומע כמו מעיין
סוג של פסיכולוג כזה.
יש לי ויכוח תמידי בין האני והאני העליון שלי. הרגש תמיד מאמין
שיש תקווה. ההגיון מנסה להחניק אותה כי רק ברגע שנגמרת התקווה,
אז קורה מה שרצית. כמו מעיין עיוות מרושע של חוקי מרפי. רק
ברגע שתוותר על משהו שאתה ממש רוצה, כשתבין שאין סיכויי לקבל
אותו, רק אז תקבל אותו. התקווה קיימת רק כשאין תקווה - מאוד
אירוני.
כל אדם משיג לעצמו מטרה. אדם שרוצה להיות עורך דין מצליח יעשה
הכל בשביל זה, גם אם הוא יהפך לעורך דין לא מצליח. אם הוא יכשל
הוא ימצא מטרה אחרת כי הוא חיה מסתגלת. לי עדיין אין מטרה.