את ההורים שלה היא ראתה בפעם האחרונה בגיל 9.
מאז עבר זמן מה, אולי שנה, אולי 10 שנים.
היא עדיין זכרה כיצד אבא שלה, בעל השיער השחור והעיניים
הבהירות, שעכשיו זכרה רק במטושטש, הושיט לה שטר של 100 ש"ח
ואמר: "לכי קחי לך משהוא מתוק, ילדתי". היא הלכה בשמחה לחפש לה
משהו בין מדפי חנות האוכל הענקית. היא לא ניחשה שלא תראה אותם
שוב.
בהתחלה היא לא דאגה כשלא הצליחה למצוא את דרכה חזרה, אבל אחרי
שכבר היתה ממש רעבה ולא יכלה להתאפק, ואכלה את הביסקוויטים
שלקחה, היא הבינה שכנראה עבר הרבה זמן והתחילה להכנס ללחץ.
היא התחילה לרוץ ברחבי החנות, צועקת ובוכה, מנסה למצוא את
הוריה או את היציאה.
עבר הרבה זמן, והיא עדיין מחפשת את היציאה.
לפעמים היתה פוגשת אנשים או משפחות שבאו לקנות משהו בחנות הזאת
- חנות האוכל הגדולה בעולם. כל סוגי האוכל בעולם אשר היו אי
פעם, ניתן היה למצוא כאן, אפילו היו סיפורים על איך להגיע רחוק
מספיק לתוך החנות, שם אפשר למצוא אוכל שהיה קיים לפני 200 שנה,
ורק כאן ממשיכים ליצר אותו. אבל היא מעולם לא הגיעה לשם, ולא
הכירה איש שביקר שם.
הקונים היו תמיד ממהרים בדרכם, תמיד מחפשים משהו בין המדפים
ולא מקשיבים לה, לא עונים על השאלות שלה. אז היא הפסיקה לשאול.

לפחות היא לא היתה רעבה, היא תמיד היתה מוצאת לה משהו זול בין
המדפים, כי לא אהבה לחשוב על עצמה כגנבת, אבל למות מרעב בין
מדפי אוכל היה דבר שטותי לגמרי. היה לה חשבון ענק בלב של כמה
כסף היא צריכה להחזיר לחנות כשתמצא את היציאה, אם תמצא, תמיד
הייתה ממלמלת לעצמה כשלקחה משהוא לאכול "904 שקלים, 917
שקלים..." וכך הלאה, והחוב שלה לחנות גדל וגדל.
לפעמים היא גם הייתה פוגשת את העובדים- הם היו באים רק בלילה,
כשהחנות הייתה סגורה, ותמיד נראו לה כעיוורים כי לא היו רואים
אותה, ילדה מסכנה וטועה בחנות ענקית, או שאולי הם כבר התרגלו
לראות אנשים תועים לשם ולשם בין המדפים הענקיים שהתרוממו לעבר
התקרה הלא נראית. הם היו הולכים עם עגלה ענקית והיו שמים דברים
חדשים על המדף, או ממלאים מחדש את מה שנגמר, גם הם לא היו
עונים על השאלות שלה.
יום אחד, כשטיילה במחלקת הקפה, נעמדה פתאום מופתעת לגמרי: פה
היא ראתה בפעם האחרונה את הוריה!
היא רצה מסביב לפינה וראתה שבאמת צדקה, והיא יכלה לראות עכשיו
את האור שבוקע מהפתח של החנות דרך המדפים. היא כל כך שמחה! בטח
ההורים שלה יושבים ומחכים לה ולא יודעים מה לעשות, היא רצה
לעבר הכניסה של החנות ונעצרה להתפעל על השמש שזרחה שם, היא לא
ראתה את הכתם הצהוב הזה כבר כל כך הרבה זמן!  היא הסתכלה על
השמיים מספר שניות לפני שהיא יוצאת. אבל בזמן שהיא הסתכלה היא
שמה לב שהרבה אנשים יושבים ליד הפתח, היא התפלאה למה הם יושבים
שם, אולי גם הם איבדו מישהו בתוך החנות?
היא הסתכלה עליהם מקרוב, עדיין מהססת לצאת, וראתה שהם נראים
רעבים מאוד והיו לבושים בבגדים נורא מלוכלכים, היא התפלאה על
האנשים האלו ולא הבינה למה הם שם...אם הם היו רעבים, למה הם
פשוט לא נכנסים לחנות? היא ראתה שלט גדול אומר "הכניסה עולה
כסף", אז לא היה להם כסף? למה?!
אט אט התחילו להגיע לזיכרון שלה מילים מן העבר שכבר שכחה:
"רעב...חסרי בית...מלחמה..." היא התחילה להיזכר באנשים שתמיד
הייתה רואה ברחוב כשטיילה עם ההורים שלה, איך הם לא היו מרשים
לה לגעת בהם "הם בטח חולים" הם היו אומרים לה ולוקחים אותה
הצידה, הרחק מאותם אנשים מסכנים, שלעיתים נראו כמו חיות
מורעבות עם הצלעות בולטות. היא הסתכלה שוב באנשים שהיו בחוץ
ונהייתה בטוחה בזה: הם חסרי בית. לרגע היא נבהלה שגם ההורים
שלה נמצאים ביניהם, היא לא רצתה לגלות.
היא לקחה צעד מהסס אחורה, היא לא רצתה לחיות בעולם הנורא הזה,
ואם היא לא תמצא את הוריה? אולי הם כבר שחכו אותה? או שהם לא
יזהו אותה, הרי היא כל כך השתנתה! כן, הם בטח שחכו אותה, אם
לא, הם בטח היו באים ומחפשים אותה! ואולי הם מחפשים, שם
מבפנים? כן. היא הסתובבה עם הגב שלה ליציאה, כאילו בכך תכחיש
את קיומו, ואיתו תמחק את כל הכאב שראתה מבחוץ.
היא העדיפה לחיות בחנות, אולי תמצא את ההנהלה ותבקש לעבוד שם?
כן...היא לקחה צעד בטוח לתוך החנות. היא תוכל לסדר את האוכל
בלילות, כמו שאר העובדים...היא לקחה עוד צעד ועוד צעד, נעלמת
בין המדפים.

הפעם היא לא חיפשה את היציאה.