הציפורים צייצו, העצים נרעדו עם הרוח ויהורם נמנם במיטתו
השלווה בלב ראשון לציון. הוא חייך וגם נכעס, בכה וגם צחק
בעיניים עצומות. ואז זה קרה, לראשונה בהיסטוריה של ישראל,
ובהיסטוריה של יהורם, התרחשה רעידת האדמה ההרסנית ביותר שארעה
בישראל. תינוקות בכו בעריסותיהם, השמים נעשו אפורים, בתים החלו
לעלות באש וצרחותיהם של אנשים מילאו את הרחובות, כשיהורם
התעורר משינתו וצעק בקול גדול וצוהל: "יש לי! יש לי רעיון
לסיפור!"
"לא יאומן כי יסופר", צעק לעצמו, בעודו מתנער מכתונת השינה
הורודה שלו. צוהל ומועד לעבר המקלחת וסביבו חתיכות סלעי קיר
וטיט. ציפור אחת התעופפה היישר לתוך חלונו ונמעכה על שמשת
החלון. סירנות האמבולנס זעקו ויהורם הליט פניו בידיו: "זה
קורה. אני כבר רואה את הכותרות - מחסום הסופרים הגדול של הסופר
המוכשר יהורם שםמשפחהחסוי התמוטט הבוקר כאשר נח את שנת הצהריים
שלו בראשון לציון. היצירה שבה אליו מתוך עלטה עמוקה של שנת
הסופרים, כאילו ישן את שנת החורף וכעת התעורר לעולם יפיפה
ומגוון, בו יעלה את היצירה הגמורה הראשונה מזה שנים." הוא
הסתובב וקימט את מצחו לנוכח המקלחת ההרוסה: "אם כן, משהו מוזר
היום, היום לא כמו אתמול, ואתמול נשאר כשהיה אתמול. אני
מבולבל, עליי למצוא את המחשב הנייד במיידית. אולי זה סימן מהאל
לנטוש את צחצוח השיניים ולגשת מיד למלאכה האמיתית והחשובה של
כתיבת הספר!"
ובזמן שפינטז יהורם על פרסים ותהילה וכבוד, בכה על זכרונות
העבר. כמה ישב בארוחות משפחתיות, אומלל והזוי, חושב על עברו
שנקבר. על כל הסיפורים שפעם נשטפו ממנו כמים וכעת לא הצליח
להעלות יותר מפיסקה אחת מבלי להתחרט. 'העיקר הסוף', אמר לו
אביו בזמן שהביט הישר למחשופה של מיכל ינאי. 'תכתוב סיפור
מחורבן אבל אם יהיה לו סוף טוב, הרי לך סיפור הצלחה'.
יהורם שלף את הסיגריה המקומטת מאחורי אוזנו ואת המצית מכיס
כותנתו. הוא מעד בין ההריסות ואז גילה את מחשב הנייד הרוס,
קבור תחת גוש בטון גדול שנפל מכיור השירותים והאסלה השבורה
ממעל. "איזה חירבון, נדפקתי כהוגן. הנה בורחים לי הרעיונות
מתחת לבית השחי", הוא הרים את ידו והריח את בית השחי אך קימט
את מצחו בשאט נפש. "מסריח וחסר כל, להתעורר לכזאת מציאות. מה
עשיתי שזה מגיע לי אלוהים? עט ונייר! אני חייב למצוא את
המחברות שלי... אבל הבית הזה הרוס... לאף רק לא לבכות עכשיו!
לא להישבר! אסע לבית הדפוס."
הוא חש בדמעות החמות על פניו. מכוניתו, כמו כל המכוניות
ברחובות, נהרסו עד כלות שלדן ושמשותיהן נופצו. האוויר החל
להשחיר והאדמה רעדה תחתיו. אנשים החלו צועקים ורצים ברחובות.
אדם אחד הבחין ביהורם שבכה ושאל לעזרתו. אך יהורם מלמל אליו,
כשבר כלי: "מחברת... עט... משהו לכתוב... עזור לי..."
"אתה צוחק? אתה מתבדח? בזמן שכל ראשון לציון נהרסת אתה מבקש עט
ודפים? קיבלת מכה בראש? הנה יום הדין הגיע, ידעתי שהייתי צריך
לצום בכיפור. להדליק נרות בשבת. אשתי היא נזק - בשבת היא
הצליחה להעלות את כל המפה באש ומאז אני מרחיק אותה מנרות. בוא
ועזור לי לחלץ את החלקים של הגופות, אולי עוד נוכל להינצל.
הדתיים האלה אומרים שאפשר להיגאל. יש את הרב מוסלבם מתפלל אל
העמוד של קסטרו מאחורי הכיכר, ייתן לך ברכה. הוא חזה את הכל,
רק אתמול הוא אמר לי שאני צריך לחזור בתשובה ואם לא יהיה רע
מאוד. הוא צדק, אך מי ייתן את הדין?"
"בבקשה אדוני, כל דבר שתתן אוכל להשתמש בו. אחזור לימים ההם,
אני אכתוב עם דיו על קלף, מה שתיתן. עוד תראה, זו תהיה יצירת
פאר..."
"הוא התחלק על השכל..." מלמל האיש והתרחק משם, "התחלק
לגמרי..."
"אני צריך השראה, הרעיונות הולכים ואוזלים... משום מה אלוהים
שם מעצורים בדרכי, אך אני אנצח..." יהורם פנה משם בריצה והבחין
בחנות משקאות פרוצה ועל רצפת הפרקט עשרות משקאות שנופצו ונשפכו
מבוזבזים. לאט, החל האלכוהול להתערבב עם הגשם, העשן והדם
שברחובות. בזמן שהרעידו ברקים את השמיים, החלו השטפונות
מתעצמים והדם זרם וניתב את דרכו עם המים. היו אלה נהרות אדומים
ומזוויעים, כמראות שישראל לא ראתה כמותם מימיה. שרשרת של
אוטובוסים ומכוניות התנגשו זו בזו, ויהורם הרים בקבוק וויסקי
שהיה שלם במקרה והחל לשתות ללא הרף. "אולי הגיע הזמן לטבוע
באלכוהול, להיגמל, למות. אולי זה הסוף של הסיפור שלי. משהו
גרנדיוזי לא? כשאין לאלוהים מה לעשות עם הדמות הוא הורג אותה?
הגיוני, כמו שאני הייתי עושה. יש דברים גרועים יותר ממוות",
אמר ובכה אל הבקבוק. מאחוריו נפל עיוור על חוד הגדר שיצא מגבו
והרג אותו במקום, "ישנם אסונות, ישנם גיבורים המתענים עוד
בחייהם. אם רק היינו פותחים את העיניים ורואים. ומי עכשיו שומע
אותי? הנה, אבדתי ברחוב, חסר כל והסיפור כלוא במוחי."
באותו הרגע שלח ענן כבד ברק עצום היישר לבית הדפוס הרחק ברחוב
והבעיר אותו ברגע. קולות התנפצות נשמעו והאש בערה בין טיפות
הגשם. המסוקים החלו להופיע ממעל ויהורם חייך: "ניצלתי. בית
הדפוס. איך לא חשבתי על זה? הם בוודאי מלאים וגדושים בחומרי
כתיבה. אני חמור אם לא ייתנו לי חומר כתיבה. במצבי?" מעודד
ומלא בתקווה החל רץ לעבר בית הדפוס הבוער. מסביב אנשים החלו
להכות זה את זה, הכל כדי לשרוד. "זהו נס", צעק יהורם כשהגיע
לבית הדפוס. הנה מולו עמד מחשב חדש ונוצץ, שהמתין רק לו באחד
המשרדים. הוא החל לרוץ לעבר המדרגות ועלה לקומה השנייה. כשהגיע
לסוף המדרגות, משתעל ומזיע, התמוטט מטה חלק ניכר מהקומה השנייה
וקבר תחתיו את המחשב. מתוך תסכול וכעס הכה יהורם את הקיר
בידיו, אלא שהייתה זו טעות אנוש יקרה מפז. יהורם, שמעולם לא חש
בכאב כה חזק, השליך את שתי פרקי כפות ידיו היישר אל תוך מסמרים
גדולים וחשופים, מותיר אותו בתנוחה ממוסמרות ב90 מעלות לגופו.
זועק ובוכה, חש יהורם את הקיר מאחוריו מתחיל לרעוד. באירוניה
מסויימת מסמר את עצמו יהורם לקורה אנכית שהייתה מחוברת לקורה
אחרת שהוצלבה אליה.
תלוי ומדמם וייגע, עצם יהורם את עיניו ואיבד את הכרתו. טיפות
הדם טיפטפו מטה וגופו היה כבד מדי, נתלה באוויר. הגשם כיבה אט
אט את האש הבוערת.
'כל העניין הזה של הדת זה מעניין', חשב לעצמו יהורם. הוא ראה
בראשו את הרב מוסלבם יוצא מתוך העמוד של קסטרו, לבוש מעיל
פרווה גדול וכובע תכלת מהקטלוג האחרון. הרב הושיט לו את ידו
והכל מסביב נעשה לבן. 'בוא אליי ילדי, בוא אל האור...'
'בוא אל האור' מלמל שוב ושוב יהורם לעצמו ולפתע קרה הבלתי
צפוי. יהורם החל מחליק מטה על הקורה הרטובה. הוא החליק עוד
ועוד עד שלבסוף נחת על ההריסות, מתעורר אל הסיוט, וידיו כואבות
עד כדי איבוד התחושה.  
שם מולו, בדרך נס, עמד המחשב נוצץ וחסר פגע. יהורם חייך, אך לא
לזמן רב. הוא הרים את שתי ידיו וגילה שלשתיהן נתלשו כפות
הידיים ובמקומן הקטוע היו נימים וכלי דם מדממים על המחשב.
האש כבתה והמסוקים נשמעו בשמיים.
תושבי ראשון לציון, אלה ששרדו, ידעו שוב ובצורה חזקה יותר, מהי
משמעות החיים. הוקמו עשרות קברים. ביניהם הקבר של הרב מוסלבם
אשר מת מפגיעת מעיכה של העמוד של קסטרו, קבור עמוק במחשופה של
סנדי בר אשר הציגה קטלוג חדש.