יש לי משפחה חמה ואוהבת, זה מוזר, אבל למרות זאת תמיד הרגשתי
את הצורך להתרחק, למצוא את עצמי לבד, אולי זאת הסיבה שקמתי
ועזבתי יום אחד...
החלטתי שאני נוסע לראות עולם, בלי תאריך חזרה, לזרום...
יצא שנשארתי כמעט שלוש שנים בארה"ב, מה שאני עומד לספר, קרה לי
בדיוק לפני שחזרתי.
במהלך שיטוטי הייתי מחליף המון דירות,טיילתי המון, בקלות היה
יוצא לי לא ליצור קשר עם משפחתי למעלה מחודשיים, אמא שלי נטרפה
ממני ואני באנוכיותי בכלל לא שמתי לב.
כל פעם שהייתי מחליף טלפון היא השביעה אותי שאני אצור קשר
ואמסור לה את הפרטים.
לפעמים הייתי שולח גם כסף חזרה הביתה, הייתי משתמש
בווסטרן-יוניון (פרסומת).
יש להם מן נוהל שכזה, אתה מפקיד כסף, מקבל מספר אישור ומן הצד
השני, הצד שמקבל, המספר משמש כאמצעי זיהוי.
הייתי לפני מעבר חשוב ורציני, עמדתי לנטוש את פלורידה שטופת
השמש וחופיה המדהימים של מיאמי, לטובת הנוף העירוני המשעמם של
אטלנטה, והכל בגלל קידום בעבודה.
על מנת לסבר לכם את האוזן זה עניין פעוט של 12-13 שעות נהיגה
רצופות!!!
זה היה יום חמישי, התקשרתי הביתה, לישראל, ותפסתי את אחי הקטן
בטלפון (הוא היה בסביבות 16 אז).
סיפרתי לו על הקידום ועל כך ששוב אני עובר דירה, והכתבתי לו את
מספר האישור של העברת הכסף, חזרתי על המספר שנית, והסברתי לו
מה חשיבותו, והזהרתי אותו לבל יטעה.
האידיוט לא היה מרוכז כנראה, כשהורי חזרו הביתה, הוא סיפר להם
ששוב עברתי ומסר להם בשמחה ובששון את מספר הטלפון החדש של
לוני!!!
אמא שלי, כמו כל אם יהודייה דואגת, ישר הרימה טלפון, לברר מה
הענינים.
רצה הגורל, ומספר האישור של ווסטרן-יוניון מנה בדיוק את מספר
הספרות הנדרש על מנת לחייג שיחה בינלאומית לארה"ב.
רק מה, מהצד השני ענו לה מחדר המיון של ביה"ח באטלנטה!!!
תקצר היריעה מלספר מה התחולל בנפשה של אימי,
ומה בדיוק עבר לה בראש ברגעים הללו שבהם היא שברה שיניים על
מנת לדלות מידע על בנה מאותה פקידת קבלה פורטוריקנית שבוודאי
תהתה לעצמה למה זה חייב היה לקרות במשמרת שלה...
בקיצור סדום ועמורה, עד שהיא תפסה אותי במספר הישן שלי, ירדו
לה כמה שנים, בטוח.
הרגעתי אותה, הסברתי את הטעות ושאני בסדר, והכל בא על מקומו
בשלום.
אבא שלי שהוא אדם מאמין בדרך כלל, פשוט לא מוצא את הזמן ללכת
לבית-הכנסת. כשכל זה קרה, הוא החליט עוד באותו הרגע ללכת
לבית-הכנסת במיוחד עם בקשה ותפילה אחת:
שאלוהים ישמור לו על בנו בכורו מכל משמר...
עד כאן הכל טוב.
את המעבר תיכננתי לעשות עם הרכב שלי, שבי ואן משנת 76 אמנם,
אבל מצב מצויין...
רק מה, אני יש לי בעיה עם נסיעות ארוכות, זה מתחיל בחלומות
בהקיץ ונגמר בשינה עריבה על ההגה...
מכיוון שהבעיה הזו היתה ידועה גם לידידיי, ידידה שלי החליטה
ליטול מספר ימי חופש מעבודתה ולהתלוות אליי לנסיעה, לשמש לי
חברה וגם לחלוק איתי את נטל הנהיגה.
התכנון היה שהיא תחזור עם אוטובוס אחרי שנגיע למחוז חפצי.
יום שישי - יצאנו לדרך, הכל הלך חלק, שרנו, צחקנו, דיברנו,
אפילו עצרנו
בנודי-באר, בית קפה על הדרך שהמלצריות בו כולן ערומות, רק
בשביל הקטעים...
כבר היינו אחרי 11 שעות על הדרך, נשארה לנו פחות משעה, אני
ישבתי במושב האחורי, בלי חולצה ובלי נעליים, ושיחקתי בחרב
שקניתי לאחי במיאמי לפני שעזבתי, (יש לו אוסף מדהים, הוא משוגע
לדבר).
החרב עצמה חדה וכולה אכזרית למראה, ניטים, שפיצים, וכולי.
ידידה שלי נהגה, היא מסתובבת ואומרת לי להניח את החרב הזאת,
שאני לא אפצע את עצמי, במידה והיא תבלום או משהו כזה.
עזבתי את החרב ועברתי קדימה, נסענו במהירות 150 קמ"ש בערך,
ואז זה קרה:
לפתע התפוצץ לנו הצמיג האחורי, היא צרחה ואיבדה שליטה על
הרכב,
נזרקנו לכל הצדדים והרכב התחיל להתהפך על הכביש המהיר,
אני אפילו לא יודע כמה פעמים...
מצאתי עצמי שוכב על האספלט השחור החם באמצע הכביש,
חצי ערום, בלי חולצה ובלי נעליים וללא שריטה!!!
הרכב כולו התרסק ללא היכר, ידידה שלי נפצעה קל יחסית ויצאה מזה
רק עם תפרים וחבורות...
אבל השוס הרציני הוא שפינו אותנו ממקום התאונה עם אמבולנס
ל... ניחשתם נכון,
חדר המיון של בית-החולים
באטלנטה!!!
אותו חדר מיון שאימי חייגה אליו בטעות יום קודם...
חזרתי למקום התאונה, היו שם מלא סימני בלימה ועקבות צמיגים,
נסעתי לראות את מה שנשאר לי מהרכב במגרש הגרוטאות שאליו הוא
נגרר.
לא זיהיתי את הרכב, הוא נמעך כליל, יתרה מזאת, אם הייתי שם
חגורת-בטיחות סביר להניח שלא הייתי מספר את הסיפור הזה היום.
הדלתות ננעלו במצב סגור כך שהדרך היחידה שלי החוצה מהרכב היתה
דרך השימשה הקדמית...
ליד מה שנשאר מהרכב שלי ראיתי שאריות של דודג' מיני-ואן שנראו
חדשות יחסית, שאלתי את בעל המגרש לגבי זה, והוא הסביר לי שזה
מה שנשאר מהרכב הנוסף שהיה מעורב בתאונה שלי!!!
זאת הפעם הראשונה ששמעתי על זה ושערותי הצטמררו,
מסתבר שאחרי שהתהפכנו הרכב הזה נכנס ברכב שלי,
וזוג נהרג בו...
קשה גם לי להאמין אבל זה מה שקרה,
אני לא יודע מה בדיוק קרה שם וכנראה לעולם לא אדע...
אבל דבר אחד בטוח:
אבא שלי לא מפספס בית-כנסת
יותר...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.