כותב לך מכתב אחרון, הגיע הזמן להיפרד יותר לא תשמעי ממני כי
החלטתי לסיים עם זה ולצאת סופית מהחיים שלך. הגיע הזמן שאארוז
חפצי ואצא לדרך, בדרך למציאת אהבה חדשה.

מהרגע הראשון שפגשתי אותך לא רציתי דבר מלבד להיות איתך. דרך
יציאות, ארוחות ופינוקים אחרים פילסתי דרך אל ליבך בניסיון
(אולי עקר) להראות לך שמקומך לידי ושאין אדם שמתאים לך יותר
ממני,
כי אף אדם לא התייחס אליך כמו שאני מתייחס אליך. בשעות קטנות
של ליל, בתענוגות גנובים של מספר רגעים חשבתי שאותך שכנעתי.

ואז ישבנו לשיחה... והכל התבהר, זה לא אני זו את (או שאולי בכל
זאת זה אני).
את לא מוכנה כרגע למשהו רציני... עדיין מתגברת את על אהוב
קודם... את לא יודעת מה את מרגישה כלפי... את לא רוצה בי כחבר
אך ללא ספק רוצה בי בסביבה... רוצה שנשאר ידידים.

אז החלטתי לבצע את הדבר הכי שפוי ולעזוב. אני לא בנוי להיות לך
לידיד, אני לא בנוי לשמוע על גמלוניות הגברים סביבך המנסים
לכבוש את ליבך. גם לא לפגישה עם זה שיצליח לכבוש אותו. לא
אסבול להיות זה שיראה אחר מכרבל אותך בזרועותיו ולא מציע אפילו
לבצע מחצית ממה שהייתי עושה עבורך ללא מילה.
בטוח שאני לא אהיה זה שיציע לך כתף לבכות כשהוא את ליבך ישבור.
זה לא. אני מצטער, אני לא אעמוד מנגד ואראה אחר מבצע מה שאני
הייתי רוצה לעשות ולא לדמעותיך אני מייחל.

ובעצם כן הייתי רוצה מספר דמעות ממך כשתקראי מכתב פרידה זה. כך
אני אדע שלפחות הייתי קצת חשוב לך אם לא יותר. למרות שלמרבה
האירוניה אני לא אהיה שם לגלות עם הזלת דמעה כי אני כבר עזבתי.