היא כלואה שם, בפסגת העולם, במקום אליו רבים חולמים להגיע.
אחדים כבר ביקרו שם, אך היא הייתה כה שקופה שהם לא הבחינו בה.
היא פשוט יושבת שם, מתבוננת, שותקת.
היא מאזינה, מביטה, אך לעולם לא מדברת, לעולם לא מרגישה.
חושיה השתתקו זה מכבר, ולא עוד פועלים כשורה.
רק עיניה הבוהות ואוזניה הכרויות עדיין פועלות.
אין לה חושים, חיבות, תשוקות.
היא לא אוכלת, לא נפגעת מנשקים וממחלות.
לא קר לה בחורף, לא חם לה בקיץ.
אם תדקרו אותה, היא לא תדמם.
אם תדגדגו אותה, היא לא תצחק.
אם תרעילו אותה, היא לא תמות.
היא איננה כמותנו, היא כמותו, כמו הירח.
היא משקה אותו בדמעותיה, המטשטשות את הנוף.
היא מרגיעה את כאבו, נותנת לו חיים ועצמה.
לולא היא, כיצד היה שורד הוא?
היא השמש שלו.
אך כשתמות היא, האם דמעות הירח יפלו על קברה וימחו את כאבה?



היצירה המאה במספרה שלי בבמה.
שייקספיר שזור בשיר Tears from the Moon