"גם אני רוצה לצאת החוצה, אל הבמה, אל אור הזרקורים", היא
הייתה תמיד אומרת לי, ואני תמיד חייכתי לעברה, חיוך מעודד
שכזה, מאולץ, עם טיפת רחמים. והיא הייתה פשוט מחייכת בחזרה מן
חיוך עצוב, יודעת שהדבר לעולם לא יתאפשר.

היא הייתה מופיעה מולי, שרה שירים, רוקדת. אין כל ספק שלילדה
הייתה מתנה, כשרון מדהים. אני משערת שבמקום כלשהו היא ידעה את
זה בעצמה. אולי לכן כל כך רצתה שכולם ידעו גם כן.

"תראי, תראי אותי", היא אמרה לי יום אחד, בעודה מבצעת צעד
מסובך באחד הריקודים שלה. חייכתי אליה, והיא חייכה את החיוך
המתוק הזה.
"את חושבת שזה טוב?" שאלה אותי.
"את מדהימה, יפה שלי. באמת"
"אז אולי תתני להופיע? בבקשה? אני בטוחה שלא יקרה כלום", אמרה
במין נימה ילדותית תמימה, מלאת תקווה.
"חמודה, זה לא מתאים עכשיו. אולי ביום אחר, כשהמצב ישתפר"
"בסדר", ענתה בפשטות. היא כבר ידעה שאין טעם להתווכח.

היא הייתה ממשיכה לשיר מדי יום, בשקט. אני חושבת שאת השירה היא
אהבה יותר מכל. היא הייתה מזמזמת שירים שהיינו שרות יחד
כשהייתה קטנה, כשהכול עוד היה פשוט. לאחר מכן, החלה להמציא
שירים משלה, עם לחן ומילים שהמציאה. אין כל ספק שהיא יכלה
להיות כוכבת אמיתית. אבל כנראה שעם המתנה, האל גם נתן לה את
חוסר המזל של אי היכולת להראות את הכישרון שלה לאחרים. הוא
כנראה רצה לשמור את הכישרון הזה רק לה, לי ולעצמו.

"יום אחד אני אהיה כוכבת. אני אופיע מול קהל ענקי ואני אלבש
שמלה ורודה. יפה, עם מלמלה, כמו שפעם הייתה לי כשהייתי קטנה.
את זוכרת?", היא ספרה לי ושאלה, בעיניים נוצצות. הנהנתי.
"בהתחלה אני ארקוד, ואז אני אחבר לזה את השיר שהמצאתי בשבוע
שעבר, על הפרפרים", היא חייכה. "ואז אני אפרוש כנפיים ואעוף,
גבוה גבוה, ואשיר, וכוווולם ישמעו אותי!", היא צחקה.
"כן", אמרתי לה בשקט. "בדיוק ככה".

יום אחד היא הופיעה מולי, רוקדת בכל החדר, שרה בקול הצלול שלה.
אבל לפני שהיא הספיקה לסיים את הריקוד, הם נכנסו. הם הביטו בה
בשתיקה, חושבים. החליפו כמה מילים, ואז החלו לקרוא
לכולם להתאסף בבמה שבאולם הגדול.

הם לקחו אותה איתם, החזיקו בידה. הדליקו את הזרקורים, ונתנו לה
לעלות לבמה, אמרו לה להופיע. לרקוד, לשיר, מה שרק תרצה.וזה מה
שהיא עשתה, מאושרת מאין כמוה. היא חוללה בצעדים עדינים, מנתרת
ומסתחררת על הבמה, שרה בקול מלאכי.

בום  
הירייה נשמעה. זה נראה ממש כמו הילוך איטי. היא נפלה, אט-אט,
הגוף הקטן שלה התמוטט על רצפת הבמה, במרכז, באור הזרקורים. גם
במותה היא הייתה כוכבת. זו הייתה פגיעה ישירה.
הלב שלה כבר עמד מלכת.

"זה מה שיקרה לכם אם תעשו ככה", הם אמרו בפולנית משובשת. דחפו
כמה נשים וילדים באלימות, וחזרו למפקדה שלהם.

ניגשתי אליה. הקהל התפזר אט אט, אך נשאר באולם. הבטתי בה. יפה
כל כך, כמעט לא אנושית. שכבה שם בשלולית של דם בטבעיות שכזו,
כאילו היא ידעה שהיא תהיה על הבמה גם במותה.

שם היא הייתה, בחוץ, באור הזרקורים, כפי שתמיד חלמה. אבל לפרוש
כנפיים היא כבר לא תוכל, עם גוף מחורר ועיניים כבויות.






[כתגובה למספר ביקורות: כן, קוראים יקרים, אני אוהבת סיפורים
טראגיים. מה, אסור? =]]