אני רוצה לכתוב, אבל האצבעות שלי רק מלטפות את המקלדת. מעניין,
כמה שקשה לכתוב על פצעים בתהליך הגלדה... הרבה יותר קשה מאשר
ברגע הפגיעה.
החברים שלי מפנים לי עורף, הכי גרוע - לא בכוונה.
וכולם מאוכזבים ממני כל הזמן, שופטים אותי לפי תפקיד אחד קטן.
ואני רק רוצה לצעוק, שיפסיקו כבר! אני מישהי מאחורי אותו
תפקיד, אני בנאדם.
כולם מאוכזבים ממני כל הזמן. כולם ביקורתיים, כולם לא מבינים.
כולם, כולם, כולם...
שום דבר לא הולך, הכל נופל. כל החיים שלי הם דרך ערפל.
איבדתי את המוטיבציה, שכחתי את המטרה.
אני חושבת שאני מזדקנת,
כבר לא ילדה קטנה.