את קצת מפגרת, את יודעת? לא הרבה, רק קצת. אבל עדיין מפגרת.
אני רוצה להבין, מה את לא תופסת? אולי זה אני שמפגר יותר. יש
מצב ששנינו מפגרים וזהו.
טוב שאת לא הבנאדם שהכי כיף לי איתו בעולם. מה אני לא עושה כדי
למשוך ת'תשומת לב שלך. אבל בזמן האחרון את נהיית קצת צינית
מדי, כאילו נמאס לך לשמוע ממני. וכשאני שואל מה עובר עלייך את
קצת מתרככת אבל עדיין... לא יודע. זה כבר לא אותו הדבר. פעם
היה לנו הרבה יותר כיף, את זוכרת? היינו עושים קצת יותר
שטויות. את היית מחייכת יותר כשהיית מדברת איתי בטלפון.
אז נכון, אני מנסה למשוך תשומת לב בצורה קצת ילדותית, מנסה קצת
לעצבן אותך עם שאלות על האקסית או דברים כאלה אבל לא רק שזה לא
עושה כלום- את נהיית אדישה!
וזה מטריף אותי כשאת אדישה... תגיבי, בצורה כזו או אחרת אבל אל
תגידי דברים כמו "תעשה מה שבא לך" "מה שיעשה לך טוב".
זה כאילו את שם אבל את לא שם. אני יודע שאת שם בשבילי כי
כשהייתי צריך לדבר איתך על הדברים החשובים לא חשבת פעמים
והקשבת ודיברת ונתת לי הרגשה טובה אבל זה כאילו מאז שאני רוצה
את התשומת לב שלך את כבר לא רוצה לתת אותה.
ואני לא מבין, זה משהו שעשיתי? אולי כבר סתם נמאס לך מהקשר
הזה. כי לפעמים נדמה לי שאני משתף יותר ממך במה שעובר עליי
וכשאני מנסה לדובב אותך בעדינות, שתשתפי אותי גם, שאני אדע מה
עובר עלייך את נסגרת קצת, כאילו שכחת שזה אני ושאת יכולה לספר
לי הכל בלי לפחד שישפטו אותך. את הרי יודעת נכון? שאני מקבל
אותך ולא משנה מה. נכון?
כי אני יותר מכיר אותך, את מי שאת מאשר שאני זוכר איך את
נראית. אני אמנם אוכל לזהות אותך בין מיליונים כי אין על היופי
העדין שלך בכל העולם, אלוהים כמה שאת מקסימה אותי לפעמים.
כאילו אני באמת בסוג של קסם כלשהו שאני רואה אותך. והחיוך
שלך... אפילו בטלפון עושה לי טוב "לשמוע אותו". אבל כשאני
מתגעגע אלייך כי לא ראיתי אותך כמה שבועות כי יש צבא מפגר,
ואין לנו זמן בסופ"שים, אני בעיקר מתגעגע לצחוק שלך, לדעות
המעניינות שלך על החיים ועל נקודות האור שאת מוצאת בכל מני
מצבים אפורים.
אני לא אשכח איך שפעם הלכנו בקיץ וקנינו שני קרטיבים בטעם מלון
(חריגים שכמונו) ולפני שניגשנו לקנות את הקרטיבים שאלת אותי את
אחת השאלות התמוהות :
"יוני, למה אתה מרכיב כל הזמן משקפי שמש?"
הסתכלתי עלייך ולא הבנתי למה את מתכוונת.
"מז'תומרת למה? כי אחרת השמש מפריעה לי בעיניים".
"ו...?" הסתכלת עליי כאילו אני צריך לסיים את התשובה שלי.
"ו... זה גם לא בריא לעיניים להיות בלי משקפיי שמש" הראיתי לך
מה זה.
ואת נעצרת והסתכלת עליי בחיוך כאילו את מסתכלת על ילד שלא גילו
את האמת ושמה שהוא חושב זה לא נכון בעצם-
"לא בריא? מאיפה לך? וחוץ מזה..." התקרבת בחיוך שובב והורדת לי
את משקפי השמש "העולם הרבה יותר יפה כשמסתכלים עליו ישר ולא
דרך פלסטיק צבעוני..."
לקח לעיניים שלי שנייה להתרגל לשמש והסתכלתי סביב.
"נכון שהדשא יותר יפה בירוק מאשר בחום?" שאלת אותי כאחת
שמוכיחה טענה.
"מממ... אני מניח. יש מצב."
וחייכתי לעצמי.
אבל עכשיו כבר לא אכפת לך. אפילו כשראית אותי שם משקפי שמש על
העיניים לא אמרת כלום? למה?? רק לראות ששמת לב! אבל עדיין
כלום.
את כבר לא מדברת איתי יותר... ואת יודעת למה אני מתכוון. אז
אולי די עם האדישות הזו שלך? טוב? פשוט אני לא רוצה שתראי אותי
בתור זה שמציק לך כי את חשובה לי כל כך והקשר בינינו חשוב לי
כל כך ואני מתעצבן כשאני מבין שכנראה כבר לא נהיה מה שהיינו
פעם...
"אז מתי את באה אליי?"
"אני אליך? אולי תבוא אתה לפה...? אין לי כוח להיסחב ברכבות".
"חצופה! ולי יש כוח? וחוץ מזה אני באתי פעם קודמת אז עכשיו
תורך".
שמעתי אותה מחייכת דרך הטלפון.
"טוב נו.. אז אני אבוא ביום חמישי בערב ככה ישר מהבסיס, אבל
אתה תבוא לאסוף אותי מהרכבת, טוב? שאני לא אלך לאיבוד כמו פעם
קודמת..."
"סגרנו".
"אז מה את מספרת?" ישבנו בחדר שלי והקשבנו לדיסק של דיסני
שצרבת לי והכרחת אותי להקשיב לו עכשיו. אבל זה איתך וזה בסדר.
"אני? לא יודעת... סיפרתי לך שיש לנו טיול יחידה עוד מעט?"
"וואלה, לא סיפרת. לאן?"
"לא יודעת... אבל לפחות יש טיול".
"ראסמי".
הסתכלת על המדפים כאילו את מחפשת משהו.
"אתה יודע מה אף פעם לא הראית לי?"
"תגלי לי".
"את הספר מחזור שלך".
"אוי לא..."
"אוי כן! תביא..."
הלכתי והבאתי לה את הספר וישבנו ביחד על המיטה וחצי המבולגנת
שלי
"היי תביא את זה!"
"שניה..." חטפתי לה את הספר להראות לה איפה אני והראתי לה
"מי אמר שאני רוצה לראות אותך? הא?" היא חייכה לעברי והוציאה
לשון...
"מי אמר שאני רוצה לראות אותך? הא?" התגריתי בו והוצאתי לעברו
לשון.
היום הזה היה ממש כיף בינתיים... הוא אסף אותי באוטו שלו
מהרכבת ואז שתינו משו והלכנו אליו הבייתה ועכשיו הצקתי לו כדי
שיראה לי את הספר מחזור שלו.
"מה זו התמונה הזו ששמו לך, תגיד לי??"
"כן.. יש מצב שזו לא התספורת הכי מוצלחת שלי..."
הסתכלתי עליו "כן... יש מצב טוב".
"אוי יאללה סתמי".
חייכתי לעצמי.
"הספר שלכם לא רע בכלל..."
"ברור שלא. חכי בואי אני אראה לך אנשים, היי, רוצה לראות את
ענבר? לא ראית אותה עדיין, חכי אני אראה לך אותה" הוא ניסה
לקחת לי את הספר כדי להראות.
"לא זה בסדר" ניסיתי להגיד את זה בצרה הכי שלווה שיכולתי אבל
זה עדיין יוני- ויוני מכיר אותי...
"מה? למה לא?"
כי אולי לא מעניינת אותי החברה שלך לשעבר?! הא? אולי זה זה?!
לא שוב! בטח תהיה איזה תמונה של איזו פצצה ותתחיל לחרוש לי
במוח כמה שהיא יפה ואולי זו לא תמונה טובה שלה אז תראה לי אחרת
ואז זה יהיה הנושא שיחה המרכזי שלנו להערב... ואולי ממש לא בא
לי על זה?
"סתם כי גם ככה אני לא מכירה אותה" באמת נראה לו שאני אתחיל
לפרט?...
"נו אז תכירי".
הוא חטף לי את הספר ומצא אותה ומרוב עצבים לא הסתכלתי על
התמונה.
"הנה תראי- זאת היא".
העפתי מבט בספר "וואו, יופי. אפשר להמשיך?"
הוא סגר את הספר בטריקה.
"למה סגרת את הספר?"
הוא הסתכל עליי במבט כועס. הוא עוד זה שכועס!
"מה הבעיה שלך תגידי לי?"
זהו, לא יכולתי יותר.
"הבעיה שלי?"
"כן, הבעיה שלך!"
"אתה הבעיה שלי! רק אתה!" גם זאת שבתמונה חשבתי אבל לא היה לי
גם ככה כוח לפרט.
"מה הבעיה איתי? אני לא זה שאדיש כל הזמן!"
"אתה לא אדיש אבל אתה לא מפסיק לדבר על החברה הזו לשעבר שממש
לא מעניינת אותי! יוני, אתה לא מבין אני משתגעת מזה! אני רוצה
להקשיב ולהיות בשבילך אבל אני פשוט לא יכולה יותר! זה כאילו כל
נושאי השיחה שהיו לנו פעם נעלמו ומתמקדים בזה ואני לא רוצה
יותר!"
כשסיימתי ראיתי שעולה לו חיוך, אמנם חיוך מופתע אבל חיוך.
כשקלטתי שהוא מתחיל לחייך הרגשתי שהעיניים שלי מתמלאות קצת
בדמעות. זה משעשע אותו? בא לי למות...
כשהיא סיימה לדבר או יותר נכון לצעוק עליי פתאום נפל לי
האסימון... היא מקנאה... ממש קצת אבל עובדה שמספיק בשביל
להשתגע. קצת הרגשתי רע אבל מצד שני הרגשתי טיפה בעננים שמזיז
לה שאני מדבר על מישהי אחרת.
פתאום היא הסתכלה עליי עם קצת דמעות בעיניים אז שאלתי אותה עם
חיוך שלא יכולתי להסתיר
"אבל למה הדמעות?..."
היא הסתכלה עליי במבט שלא מבין איך אני לא קולט.
"זה משעשע אותך? אתה די אידיוט, אתה יודע?" היא אמרה בזלזול
וקמה מהמיטה.
"למה אידיוט? שחר, חכי לאן את הולכת, בואי תשבי ונדבר!"
"נדבר? אין לי כוח לזה יוני, באמת..." היא התחילה ללבוש את
הג'קט שלה
"תראי אני לא ידעתי שזה מפריע לך כל כך שאני מדבר על הדברים
האלה, כי את לא אמרת כלום כל הזמן".
"כי אני רוצה להיות שם בשבילך יוני, באמת!" היא הטיחה לעברי
יחד עם דמעה וחצי שזלגו לה מהעיניים "אבל הגעתי למסקנה שדי
ושאני לא מסוגלת וכבר לא רוצה".
"אבל שחר, אני כן רוצה שתהיי שם... אולי תורידי את התיק? אל
תלכי עכשיו!" הנחתי יד על כתפה והיא ניערה אותי ממנה והסתובבה
אליי.
"אתה כן רוצה? מה שאתה רוצה זה את חברה שלך לשעבר! ואתה יודע
מה! תלך אליה ותגיד לה את זה! לא לי! ולא אכפת לי כבר מה
תעשה... זה לא נוגע אליי".
"לא נוגע אלייך?! זה נוגע רק אלייך!" רדפתי אחריה וחסמתי לה את
היציאה מהחדר שלי.
"יוני זוז. אני רוצה ללכת".
"אבל אני רוצה שתישארי" ניסיתי ללכוד את המבט שלה בעיניים שלי
ולא הצלחתי.
"אבל אני לא שואלת אותך".
הוא עמד שם בכניסה לחדר שלו וחסם את היציאה ולא נתן לי ללכת.
אוף הוא גבוה.
הסתכלתי עליו לשניה וראיתי שהוא עדיין מחייך וכעסתי עליו. כל
כך כעסתי עליו. וכל כך אהבתי אותו. ס'עמק איתו.
"מה אתה רוצה? אני לא רוצה להיות פה ואני רוצה ללכת? אז תשאיר
אותי פה בכוח?"
"בכוח אני בחיים לא אעשה לך שום דבר שחר, אבל אני רק רוצה
שתקשיבי לי לפני שאת הולכת"
"אבל יוני" הרגשתי שעוד דמעה זולגת לי. אוף, לא רציתי לבכות
מולו "אני לא רוצה לשמוע, אני אדבר איתך שבוע הבא"
"את לא תדברי, אל תעבדי עליי".
"יוני, מה אתה רוצה ממני?" והפניתי אליו את המבט כדי להבין למה
הוא לא נותן לי ללכת.
ופתאום בלי הזהרה הרגשתי את הנשימה החמה שלו על פניי ולפני
שהבנתי השפתיים שלנו נצמדו כאילו התמגנטנו ברגע. אחרי מאית
השניה שהייתי מופתעת בה הרגשתי תוך כדי את אחת הידיים שלו
מחבקת את המותן שלי והיד השניה מלטפת את הלחי שלי...
פתאום הוא הפסיק והסתכל עליי במבט רציני. אני אישית הייתי קצת
בשוק ואז הוא אמר:
"את יכולה ללכת עכשיו אם את כל כך רוצה אבל פשוט הייתי חייב
לעשות את זה כבר ממזמן כי עובדה שכל הנסיונות שלי למשוך את
התשומת לב שלך רק הרגיזו אותך ועשו יותר רע מטוב אז זהו. זה מה
שרציתי. אותך."
הייתי חייב להגיד לה את הדברים האלה גם אם זו הפעם האחרונה
שנדבר בה. אין לי כוח לנסות למשוך את התשומת לב שלה יותר. זהו,
אם היא רוצה אז אני אהיה פשוט מאוד מאושר ואם לא אז אני אסבול,
אבל זה עדיף על להמשיך את המשחק הטיפשי הזה.
עברו שלוש שניות, שלי אישית נראו כמו נצח, ואז היא התאוששה קצת
מההלם, אותו הלם שהיה לי כשהבנתי שהיא קנאה, ואז התחיל לעלות
על פניה חיוך קטן, חיוך מתוק כזה, שחימם לי את הלב ואמרה:
"למה לקח לך כל כך הרבה זמן?..."
"גם את לא משו..." חייכתי אליה בחזרה ומשכתי אותה לעברי והפעם
היא לא הייתה כל כך המומה ונישקתי אותה עם כל האהבה שהייתה
שמורה אצלי אליה בלבד וסוף סוף הרגשתי את החיוך שלה הכי מקרוב
שיכולתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.