אלסטון
בוסטון, מסצ'וסטס

למה דווקא בחור הזה? חשב לעצמו ריצ'רד מקגרוגר כשהתעורר
משנתו. אותה מחשבה הייתה חולפת במוחו מדי יום. מכל המקומות
בעולם, בחר ריצ'רד, פרופסור בעל שם לענייני המזרח התיכון
בהרווארד, לגור דווקא באותה השכונה שבה מתגוררים ילדים בני
טיפש-עשרים הלומדים באוניברסיטת בוסטון הסמוכה. לא עבר שבוע
מאז שעבר לאיזור החדש, וכבר החל להתחרט על כך - אין שום סיכוי,
אבל שום סיכוי, שהוא יצליח אי פעם להירדם לפני שלוש לפנות
בוקר. לא עם הרעש הזה. כבר לאחר יומיים מצא הגדרה הולמת למקום
- חור.
מה לא עושים כדי להתגורר ליד מקום העבודה, נאנח ריצ'רד בעודו
מביט דרך החלון ברוכבי האופניים הצעירים הנוהרים לעבר
האוניברסיטה. הוא הסיט מעיניו את הפוני השאטני הילדותי אשר נהג
בקביעות להיאבק על טריטוריה משלו על מצחו.
פיו של ריצ'רד התעקם לכדי חיוך שובב. אם אתה לא יכול להביס
אותם, הצטרף אליהם.
ריצ'רד, בחור נאה בשנות השלושים לחייו, נכנע לעובדות והחליט גם
הוא לבלות אתמול בלילה, ורחוק ככל האפשר מבוסטון.
ערב קודם לכן התניע ריצ'רד את הפז'ו 206 שלו ונסע לכיוון ניו
יורק. מתברר שהנסיעה הארוכה השתלמה: כנראה שבניו יורק בילוי
בחברת עצמך הוא עניין שבשגרה. כבר שבוע לפני כן הזמין את
הכרטיסים וכשהתיישב במקומו, ואיתו רק 1000 צופים וג'ייסון
פטריק סנדס על הבמה, ראה לצידו את האישה אשר התקשרה למשרד
הכרטיסים בשנייה שלאחריו.
שערה הבלונדיני ועיניה הירוקות, בשילוב עם הסריג שלבשה באותו
ערב, השכיחו ממנו כליל כי אנשים על הבמה עומדים ומתאמצים כדי
לבדרו, בשעה שהוא כבר מזמן במקום אחר.
הגבר והאישה לא חיכו לסיום ההצגה. כבר בהפסקה נכנסו
למכוניותיהם, רק כדי להיפגש שוב יחדיו בסטארבקס, שם גילו אחד
על השני, גילו אחד את השני, וגילו כי שניהם שונאים את
סטארבקס.
בסוף הערב נפרדו שני האנשים אחד מן השני, לא לפני שלקח ריצ'רד
את מספר הטלפון של הבחורה.
כרגע המספר עדיין היה רשום בפתק קטן שהחזיק בכיס ז'קט הג'ינס
השחור שלו. השעה הייתה כבר 9:00 בבוקר, הוא בקושי ישן ובעוד
פחות משעה היה עליו להתייצב בהרווארד. להתקשר עכשיו, או אחר
כך? חשב לעצמו. הוא הביט בטלפון האלחוטי בשידה לידו.
שיהיה.
ריצ'רד קם על רגליו, ניגש למעילו אשר היה תלוי על הקולב בסמוך
לדלת והוציא ממנו את הפתק הקטן. בדיוק איפה שהשארתי אותך...
הוא רץ חזרה לכיוון חדר השינה, הרים את הטלפון וחייג את
המספר.
צלצול אחד... שני צלצולים... שלושה צלצולים... שמונה
צלצולים...
"היי, הגעתם לסיליה ארלינגטון, בעצם כמעט הגעתם, כי עובדה שאני
לא עונה עכשיו, ואם הייתי עונה אז זה היה אומר ש... ביפ."
כבר אני אוהב אותה, צחקק לעצמו ריצ'רד. "היי סיליה, זה
ריצ'ארד, זה שגרם לך לצאת באמצע הצגה ולהקיא את הקפה... אני
אתקשר יותר מאוחר. שיהיה לך יום מקסים!"
ניתוק. ריצ'רד פנה לכיוון המטבח. כשעבר דרך הסלון, לקח את השלט
ופתח בהיסח הדעת את הטלוויזיה. דלת המקרר נפתחה כאשר מהמרקע
החלו בוקעים קולותיהם של טד ג'פרדי ואליסון פרייז'ר, מגישי
תכנית הבוקר בערוץ 4. כששבר את הביצה על המחבת, חש ריצ'רד כי
הדוברים נשמעו רציניים באופן מוזר מעט.
"ארבע שנים בלבד, שתי מלחמות, ונראה שדבר לא השתנה, אליסון.
אותן תמונות, אותו זעזוע..."
ריצ'רד הסב מבטו באחת לעבר הטלוויזיה. על המרקע נראו רחובות
מנהטן, אותם הרחובות שבם בילה אך לילה קודם לכן. מנהטן הייתה
מוארת בגווני אדום-כחול מאורותיהן של סירנות האמבלונסים,
ניידות המשטרה, מכבי האש וה-FBI אשר היו פרוסות באיזור. לא
נראו כלל מכוניות נעות ברחובות, ונראה כי רוב האנשים באיזור
עוסקים בענייני הצלה רפואית. על פניהם של האנשים ניכרה היסטריה
ותדהמה, אך גם עצב בלתי יתואר. במבט שני הבחין ריצ'רד כי על
האלונקות לא היו פצועים - אלא רק גופות.
בתחתית המסך רצו כתוביות אשר העבירו צמרמורת בכל גופו של
ריצ'רד, ותחושה פתאומית של בחילה נוראית הציפה אותו.

מתקפת טרור בניו יורק - אלפי הרוגים, מאות אלפי נפגעים...
ה-FBI: הורעלו מקורות המים באיזור מנהטן... כ-80% מאוכלוסיית
מנהטן נפגעו... אף ארגון לא נטל אחריות...

תחושת התדהמה התחלפה במהרה בכעס. ארבע שנים ולא למדנו כלום...
כל יום חוזרים הארגונים הפונדמנטליסטיים על כוונותיהם לבצע
פיגוע שכזה. אלקאעידה וגרורותיו השונות. המלחמה באפגניסטאן,
בעיראק, ובסופו של דבר זה חוזר אלינו כמו בומרנג!
"אין לי מילים, טד."
"רק רגע, אליסון, נמסר לנו כרגע כי הנשיא יכנס מסיבת עתונאים
בחדר הסגלגל בעוד כחצי שעה. אני כבר לא יודע מה אפשר לומר..."
הטלפון צלצל.
סיליה!
ריצ'רד טס אל הטלפון והרים אותו.
"סיליה?"
"וואו, ריצ'רד, איזו הקלה! שמעתי שאתמול היית בניו יורק וכבר
פחדתי מהגרוע מכל..."
"אני בסדר גרג."
ריצ'רד מקגרוגר לא היה בסדר. גרג היה עמיתו של ריצ'רד לעבודה.
כמוהו, גם כן התמחה בענייני המזרח התיכון. למרות שהיה מפוזר
מעט, והופעתו הייתה מרושלת, היה גרג תומפסון אדם טוב לב בסך
הכל.
"ריצ', תקשיב, אני בהלם בדיוק כמוך. הרווארד כולה בהלם, כמו כל
העולם. אין עבודה היום, ריצ'י. אמרתי להם להודיע לך את זה.
כלומר הם אמרו לי. להודיע לך. נו אתה מבין למה אני מתכוון...
אז... אה... בקיצור אתה יכול להישאר בבית, או... לעשות מה שבא
לך... אני לא מאמין..."
וניתק.
ריצ'רד כבר היה רגיל לתפקוד של גרג במצבי לחץ ולכן כבר לא
התרגש מהניתוק הלא מנומס.
הוא היה כבר לבן כסיד ומזיע כאשר הודיעו בטלוויזיה את מספרי
החירום של בתי החולים וחדרי המתים.

עשרים ואחד צלצולים. קולה של הפקידה אשר הרימה לבסוף את
השפופרת נשמע תשוש ומסכן. "בית החולים גוברנור, במה אפשר
לעזור?"
"אני מחפש את סיליה ארלינגטון."
"רק רגע אדוני..." חלפה דקה. "אין אצלנו סיליה ארלינגטון."
שיט.
עוד ניסיון. "כן אדוני, היא אצלנו."
אושר. לפחות היא בחיים! החיוך כבר נמשח על שפתיו של ריצ'רד.
"רק רגע," הוסיפה לפתע הפקידה. "אמרת סילביה ארלינגטון?"
העולם חזר להיות שחור.
בכל בתי החולים של ניו יורק לא מצא ריצ'רד את מבוקשו.
בידו נותר רק מספר טלפון אחד ויחיד.
שפופרת הטלפון האלחוטי ניטחה בחוזקה על הרצפה כאשר שמה של
סיליה ארלינגטון הופיע ברשומת חדר המתים העירוני של ניו יורק.