[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורית טל
/
לא התחיל ונגמר

כל כך מוזר, הזוי.
הוא אמר ששלח לי מייל ובו מוסבר הכל. למען האמת לא הקדשתי זמן
לקרוא את שכתב. לחצתי על מקש ה - delete בלי להניד עפעף.
הסקרנות, באורח פלא, לא מכרסמת בי, אני יודעת את שרצה לומר גם
בלי שקראתי או שמעתי ממנו דבר. ניחשתי את שעל ליבו וככל הנראה
צדקתי.



אני לא טיפשה, כנראה שהוא באמת מזלזל באינטילגנציה שלי.
צריך להיות ממש מטומטם כדי להתעלם, כדי לא לשים לב לשלט המואר,
המצנץ שהוא תלה ממש במרכז פניו.



אני, שהרגשתי, הרגשתי את הריחוק בקולו, הרגשתי איך השעון מתקתק
בראשו, הוא כל כך רצה שאעלם, אפילו לא חיכה שהאוטובוס הירוק
הגדול יבלע אותי בתוכו. כשאמר לי שלום ויתחמק מעיני היה לי מין
דחף כזה לנשק את לחייו. איפשהו ידעתי שזהו, אותו אני בטח כבר
לא אראה בחיי. אז נשקתי לו בצוארו, יותר נכון, ברכס הקטן שלו
בין הצואר לכתף. כתף שמאל. אני לא בטוחה שהוא הרגיש או חש
בנשיקת הפרידה שלי בגלל תיקתוק השעון, בגלל החיפזון.



מה שבטוח טיפשה אני לא. הרגשתי את הריחוק, כאילו ארב לנו באחת
הפינות, כבר בהתקרבות הראשונה. הוא אסף את עצמו, ריכז את כל
האומץ שהיה בתוכו, נשם נשימה עמוקה ואמר: "אני רוצה לנשק
אותך". סירבתי. אפשר לומר שנבהלתי. כל כך רציתי, אבל... אבל...
ידעתי, שכך או כך... הרסתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שביל באמצע שביל
בצד, חפופים אחד
אחד.




תומאס,
מדווח מהמקלחות
באושוויץ.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/3/06 3:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורית טל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה