רחוב 59
מנהטן, ניו יורק

סיליה ארלינגטון התעוררה לעוד בוקר אפרורי בדירתה הצנועה. לא
חלפו שניות רבות עד שהבינה מדוע היא עייפה כל כך, אך חיוך מרוח
על פניה. היא הרי בילתה עד השעות הקטנות של הלילה הקודם בחברתו
של אדם מקסים שעד לפני פחות מ-12 שעות לא הייתה מודעת כלל
לקיומו.
במוחה עלתה אותה מחשבה משעשעת, אשר ניקרה כל הערב הקודם: איך
לעזאזל הגיעה למצב שבו היא נוסעת, לגמרי לבדה, לראות את
"המפיקים" בברודווי. איך לעזאזל, התיישבה ליד אותו גבר נאה,
שהלך גם כן בגפו לאותה הצגה. ואיך, מכל הנשים בעולם, בחר הגורל
דווקא בה לצאת עם אותו אדם מדהים מבוסטון.
בת מזל, חשבה לעצמה, בעודה מנתרת על שתי רגליה בקלילות מעל
למיטת הפוטון. סיליה השחילה רגליה אל נעלי הבית הפרחוניות
הדהויות אשר לרגלי מיטתה, עטתה עליה את חלוק הבית הסגול ושמה
פעמיה לעבר המטבח. מחלון קומתה יכלה לראות את שני חלקיה של
מנהטן: אפטאון ודאונטאון. מבניין האמפייר סטייט ועד לצלליתו
הרחוקה של פסל החירות. בעודה מוציאה פרוסות של לחם מהשקית,
הגניבה מבט מדי פעם לעבר הטלפון. עוד מוקדם מדי, אין סיבה שהוא
יתקשר עכשיו. סיליה משכה את ידית הטוסטר בעודה מושיטה ידה לעבר
אחת הכוסות ופותחת את הברז. כרגיל, המים העכורים החלו למלא את
חלל הכוס. תשתית הביוב באיזור מעולם לא הייתה מן המשובחות.
בעודה לוגמת מן המים קפצו שתי פרוסות הטוסט יחדיו מן הטוסטר,
ומשום מה הדבר העלה חיוך על פניה.
כעבור פחות משלוש שעות מתה סיליה, ואיתה עוד 1,037,195 מתושבי
מנהטן.