עברו כל כך הרבה ימים,
עברו אפילו יותר שעות.
עברו פנים חדשות ופנים מוכרות.
עברתי שינויים,
ועברתי מכשולים.
חשבתי שאני מתמודדת,
חשבתי שאני משלימה,
התרחקתי, ברחתי ונחבאתי ממך ומהעולם.
הייתי צריכה זמן כדי למצוא תשובה,
הייתי צריכה זמן כדי להבין מה קרה ולהשלים עם ההרגשה החדשה,
לא נתת לי את הזמן הזה,
אני לא יודעת אם זה היה בכוונה תחילה או טעות תמימה,
אבל אתה עדיין לא עוזב את המחשבות,
עדיין מטשטש חלומות.
אני עדיין יכולה להריח אותך,
אני עדיין יכולה להרגיש את המגע שלך על העור החשוף.
נשארה אותה תחושה מאכזבת,
אותו עצב שעוטף אותי כשאני נזכרת בך.
ועכשיו כשאני שוכבת כאן לבד בחשכה המנחמת והעוטפת,
אני עדיין לא הצלחתי למצוא תשובה,
עדיין לא החלטתי מה אני רוצה לא מעצמי ולא ממך,
או שאולי אני פשוט לא רוצה
להודות, להגיד את אותם המילים שמכאיבות,
שמצלקות את הלשון ושורטות את הלב,
את אותם המלים שאני מנסה למחוק ולשכוח,
אבל לא מצליחה ולא יכולה להפסיק להגיד שאני רוצה אותך חזרה.