"מחר, אה?" אמרתי בעצב.
"כן... מחר." אמר רוני, בלי להסתכל עלי.
מחר הוא עוזב.
ישבנו בחדר שלי ולא דיברנו. היינו עצובים מדי. או שאולי היינו
נבוכים. אני לא יודעת. פשוט לא דיברנו. אוף. למה הוא חייב
לעזוב?! למה?! אני לא רוצה. והוא גם לא רוצה, לפי מה שהוא אמר
לי. למה אלוהים?? למה את מתעללת בי ככה?! למה?! שלא יעזוב!
"טוב אני צריך ללכת..." אמר, ויצא מהחדר.
"ביי." אמרתי, ונעלתי את דלת חדרי אחריו. נשכבתי על המיטה.
התחלתי לחשוב על זה. לא רציתי. לא רציתי להתחיל שוב לבכות, אז
התקשרתי למעיין.
"הלו?" ענה קול מבעד לטלפון.
"שלום, אפשר לדבר עם מעיין?" שאלתי.
"כן רק דקה." ענה הקול.
"הלו?" ענתה מעיין לאחר 5 דקות.
"היי..." אמרתי.
"היי! מה קורה?"
"אממ... את יודעת מה קורה. אבל חוץ מזה... בסדר... נראה
לי..."
"אל תבכי. יהיה בסדר. הוא יעזוב, ואת תתגברי עליו. יהיה לך חבר
חדש, הרבה יותר חתיך וחמוד."
לא יכולתי שלא לצחוק. אז צחקתי.
"מה את צוחקת?" אמרה. "אני מדברת ברצינות!"
מעיין תמיד יכלה להצחיק אותי, אפילו אם הייתי מצוברחת לגמרי.
"טוב נמאס לי לדבר על זה..." אמרתי. "אני רוצה לדבר על דברים
יותר שמחים. מה קורה אתך ועם עומרי?" עומרי היה החבר של מעיין.
הם חברים כבר יותר מחודש.
"אנחנו בסדר, תודה על ההתעניינות. הוא אמור להגיע כל רגע."
"אה, אז אני לא אפריע לך. אני אתן לך להתארגן."
"נו באמת," צחקה. "עומרי יכול לחכות, את יותר חשובה."
צחקתי.
פתאום שמעתי צלצול בדלת אצל מעיין.
"אני אלך לי עכשיו." אמרתי.
"טוב, ביי. אני אתקשר אליך אחרי שהוא ילך."
"ביי" אמרתי וניתקתי.
נשכבתי על המיטה.
לא לבכות, נועה את יכולה להחזיק מעמד. אל תבכי.
צלצול בטלפון.
"הלו?" אמרתי חצי בוכה.
"נועה'לה... איך את מרגישה חמודה?" אמרה אמא מבעד לקו.
"אוף! די! די לדבר על זה! זה עצוב, נכון, אבל למה כולם חושבים
שאני מסכנה?! החבר שלי עוזב. אז? אנחנו נמשיך לדבר! נתכתב!
בטלפון! אני יודעת שזה לא יהיה אותו הדבר, אבל..." התחלתי
לבכות.
"אל תבכי חמודה. אני עוד 10 דקות מגיעה." אמרה, וניתקה.
ניתקתי. אוף, למה התחלתי לבכות? לא... אני לא רוצה לבכות...

"אמא, אני לא רוצה שרוני יעזוב!" אמרתי, בזמן שאמא לגמה מכוס
הקפה שלה.
"אני מבינה חמודה. אבל אין מה לעשות. הוא חייב לעזוב."
"אבל... לא! היינו כל כך מתאימים ביחד... למה זה היה חייב
להיגמר ככה?! למה..?!" אמרתי, בוכה.
"אני יודעת." אמרה אמא, והתקרבה כדי לחבק אותי. "אבל אלו
החיים. לפעמים הם קשים, והם לא תמיד פיירים."
זה בדיוק מה שרוני אמר! הוא אמר את זה! לא... לא יכול להיות.
אמא שלי ורוני אומרים את אותו הדבר? אני היחידה? אני הטיפשה
שלא קולטת?
"טוב חמודה, אני צריכה לחזור לעבודה. ביי, ותנסי לא לחשוב על
זה יותר מדי." אמרה אמא, וקטעה את מחשבותיי.
"טוב, ביי." אמרתי, ונעלתי אחריה את הדלת.
רוני. אני חייבת לדבר איתו. לפני שהוא עוזב. כשהוא היה אצלי
בקושי דיברנו.
חייגתי.
"הלו?" ענה קול צרוד בצד השני של הקו. לא זיהיתי מי זה היה.
"שלום, אפשר לדבר עם רוני?" שאלתי.
"זו טעות." ענה הקול.
טעות? איך טעות? אני בטוחה שחייגתי נכון!
"טוב, תודה." אמרתי, וניתקתי.
אני אנסה שוב. חייגתי.
"הלו?" ענה שוב הקול הצרוד. הפעם אני בטוחה שחייגתי נכון!
"שוב טעות?" שאלתי.
"כנראה... את כנראה מדברת על אחד מהדיירים הישנים שגרו פה."
"הדיירים הישנים?" שאלתי בתמיהה.
"כן. אנחנו עברנו לפה היום." אמר.
היום? אבל רוני עוזב רק מחר!
"אתה במקרה יודע מה המספר של הבעלים הישנים של הבית?" שאלתי.
"כן, אני חושב שזה רשום לי באיזשהו מקום... רגע."
חיכיתי.
אבל... אם הוא גר שם, אז איפה רוני גר? הוא עובר מחר! אני
בטוחה! הוא אמר לי!
"לא, מצטער." ענה הקול. "אני לא מוצא את המספר."
"טוב, תודה בכל זאת." אמרתי.
"מצטער שלא הייתי עזרה גדולה."
"לא נורא, תודה. ביי."
"ביי" אמר, וניתק.
ניתקתי.
רוני עבר היום. רוני עבר היום ולא אמר לי! אני חייבת לדבר עם
מעיין... אבל עומרי אצלה. מה אני אעשה? אני חייבת! רק למעיין
אני מסוגלת להתקשר עכשיו...
חייגתי למעיין.
"הלו?" ענתה מעיין.
"מעיין! אני חייבת לדבר אתך!" אמרתי.
"אממ... עומרי אצלי..." ענתה בלחש, כנראה כדי שלא ישמע.
"אני יודעת, אבל בבקשה! אני חייבת לדבר עם מישהו, וברגע זה אני
מסוגלת לדבר רק אתך!" אמרתי.
"אני לא יכולה. ביי." אמרה וניתקה.
מה?! ככה היא מנתקת לי?! היא אמרה שאני יותר חשובה מעומרי!
טוב,  אני אלך לישון עכשיו, ואני אדבר אתה מחר. אין לי כוח
עכשיו לריב עם אנשים.