הערה: יצירה זו באה כהמשך לסיפור הקצר: "דצמבר ארוך". מומלץ
מאוד לקרוא אותו לפני שקוראים את היצירה הנוכחית.

צרחה גבוהה וקצרה נבלעה מסביב לסתיו.
היא נפלה, מגובה רב, ונחתה בחבטה עזה על גבה.
ואז היא התעוררה בפתאומיות.
היא הייתה מבוהלת, ורטובה מזיעה. לקח לה כמה שניות להתאפס על
עצמה. הנפילה הזאת הרגישה כל כך אמיתית... אבל הצרחה באמת
קרתה. היא עצמה זו שצרחה הרגע. היא קמה לישיבה מזרחית על
מיטתה, ידה גיששה באפלה של החדר לעבר מנורת הלילה שלה, והדליקה
אותה. היא התחילה להיזכר בחלום שהרגע חלמה.
הם היו בואדי, היא, נעמה, לוני, תומר ואיתמר. כמאה ערסים תקפו
את לוני ואיתמר. תומר שכב שם ביניהם, לא חבול, אבל, מת. היא
רצתה לעזור להם, אבל נעמה הייתה המשת"פית של הערסים, והיא זרקה
עליה נעליים ככה שהיא לא יכלה להתקרב אל לוני ואיתמר. היא זזה
הרבה, קוראת אל איתמר ולוני, שואלת את נעמה למה היא זורקת עליה
נעליים, ובעוד שהיא מנסה להתחמק מכל הנעליים היא נפלה למדרון
התלול שהיה בצד שביל העפר בואדי, והתעוררה.
היא נזכרה במשהו - נעמה, משת"פית של הערסים??? היא לא זכרה
מתי נעמה הוגדרה כך, אך היא זכרה שכך היה... אבל היא בהחלט לא
חשבה על נעמה דברים כאלה, וקצת התביישה בעצמה על מה שחלמה.
חלום מוזר...
בעוד היא מהרהרת על נעמה, היא התכופפה והתסכלה אל מתחת למיטה
שלה. הנעליים שלה היו זרוקות שמה, בדיוק מתחת לכרית שלה. היא
שלחה את ידה והזיזה אותן כחצי מטר הצידה. לא יכול להזיק...
ואז, לבה קפץ בתקווה. זה היה רק חלום! כל זה בכלל לא קרה!
תומר עוד חי!... אבל שביב התקווה הזה חלף באותה פתאומיות
ומהירות שבה הגיע, משאיר אחריו חלל עוד יותר גדול בחזה שלה.
החלק הזה דווקא כן קרה...
היא קמה והחלה להתהלך בחדרה, שמנורת הלילה האירה אותו באור
קלוש. צלה של סתיו היה גדול ומאיים, והשאיר מחצית מהחדר
בחושך.
היא הלכה אל השולחן שלה, ומבטה נח על התמונה עם מסגרת המתכת
שהייתה מונחת עליו. היא נטלה את התמונה. שני נערים חייכו אליה
מתוכה, שניהם רזים, בעלי שיער שחור כמו הלילה, הזרוע של כל אחד
מונחת סביב ראשו של השני בחיבה. התמונה נלקחה בטיול השנתי שלהם
בסוף כיתה ט'.
הנער הימני בתמונה היה תומר. השיער שלו היה יותר מסודר, והיו
בו כמה פסים בלונדינים, מזכרת מחג פורים של אותה שנה, אז הוא
צבע את שיערו. זה היה לילה כיף... אילו הוא ידע מה מצפה לו קצת
יותר מחצי שנה אחרי זה, אם מישהו היה יודע... הכותרת על הרצח
שלו תפסה בערך שליש מהעמוד הראשי בעיתון של יום אחרי... "בן
16 נרצח בדקירת סכין בישוב בצפון הארץ..."  היישוב הנידח שבו
גרו לא היה אפילו מספיק חשוב בשביל לציין את שמו... גם ביום
השני לאחר הרצח הייתה כותרת קטנה, אך כבר לאחר שבוע המדינה
שכחה מכך לגמרי. את הרוצח תפסו, אך ההתקדמות בתביעה נגדו הייתה
כל כך איטית, שהחבורה לא הרגישה שמשהו יקרה לו.  
מבטה עבר אל הנער השני. איתמר תמיד היה ידיד קרוב שלה, אך זכרו
של תומר מנע מבעדם להפוך את זה למשהו עמוק יותר. גם הוא נראה
מאושר בתמונה, שיערו פרוע ובגדיו רטובים לאחר מלחמת המים הקצרה
שהייתה במאהל.
רעד עבר בגופה, לא מהתרגשות, אלא מצינת הלילה. חודש מרץ אמנם
הביא איתו את האביב החמים והבהיר, אך הלילות נשארו קרים. היא
שפשפה את כתפיה החשופות כדי להתחמם, ואז מצאה סווצ'ר שלה ולבשה
אותו מעל כותונת הלילה שלה.
לאחר זמן מה, היא הגיעה למסקנה שהיא לא תצליח לחזור לישון,
ויצאה אל חניית האספלט של הבית שלה, המוקפת בשיחים וכמה עצים
נמוכים.
"היי," היא שמעה קול מאחוריה, וקפצה בבהלה. היא הסתובבה, וראתה
נער מבוגר ממנה, יושב על גג הבית השכן אליה, שיערו אסוף בקוקו
מאחורי ראשו.
"לוני! הבהלת אותי!" היא אמרה בכעס, אך התרככה בתוך כמה שניות,
וחייכה בעייפות. "היי. הרבה זמן לא ראיתי אותך..."
"כן," הוא נאנח, "הייתי קצת עסוק..." הוא נעמד, הלך לקצה הגג,
ואז רכן והושיט לה את ידו. היא נעזרה בה בשביל לטפס גם היא
לשם. היא הסתכלה סביב וחייכה. מסביב נשתרעו האורות של בתי
היישוב, נוצצים בלילה, עד לנקודה מסויימת שבה כבר לא היו בתים.
מנורות הרחוב הקרובות אליהם גם נצצו, והאירו ענני ערפל מסביבם.

"היי, די יפה פה. איך זה שאף פעם לא עשינו את זה? ישבנו פה?"
"אני עושה את זה כל הזמן... זה שאת סנובית מדי בשביל להצטרף
אליי...."
היא שלחה אליו מבט מאיים אך חברותי, עם צל של חיוך בתוכו. הם
התיישבו, מביטים אל האורות המנצנצים. "אז... מה העסיק אותך כל
כך?" היא שאלה.
"כל מיני דברים... גם הפסיכולוג שלי, וגם ההורים שלי חושבים
שככל שאני אעסיק את עצמי יותר, אז... זה אמור לעזור לי להתגבר
על תומר." הוא שתק לכמה שניות. כשהיא לא מצאה מה להגיד, הוא
המשיך. "אז אני עובד בערך פי שתיים יותר ממה שעבדתי פעם, מתאמן
יותר בקבוצת כדורסל, לומד יותר טוב... זה לא הולך משהו, אני
חייב להגיד. ההורים שלי לא היו מרוצים מהציונים של הבגרויות
חורף שלי."
היא חייכה עוד פעם, אותו חיוך עייף בפה סגור. אחרי שתיקה קצרה,
היא פתחה את פיה בחיוך. "היי... זוכר כשעברת לכאן ונפגשנו בפעם
הראשונה? לפני כמה זמן זה היה?"
"איזה שלוש או ארבע שנים... ברור שאני זוכר, את כל כך היית
דלוקה עליי," הוא אמר עם שמץ של התגרות.
"מה?!" היה לה מין חיוך המום על הפנים, פיה היה פעור. "לא אני
לא! לא היה לי שום דבר לחפש אצלך! הייתי בסה"כ באיזה כיתה ז',
ואתה היה בט'!"
"בדיוק. זה בגלל שאני גדול יותר." ואז הוא הוסיף בחיוך, בטון
המתגרה ביותר של עד כה, "את לא חייבת להתבייש בזה, יש הרבה
בנות שנדלקות עליי."
"אתה הוזה!" היא אמרה בצורה איטית וברורה.  
הם איבדו את תחושת הזמן. הם המשיכו לשבת ולדבר ככה, צוחקים,
מספרים על מה שקרה בשבועות האחרונים, מעלים זכרונות ישנים. הם
ראו משמאלם את השמיים נהיים בהירים מעט, שמץ של אור האיר
באופק.
"יאללה..." אמר לוני, ושם את כפות ידיו על ברכיו, מתכונן לקום.
"כדאי שנלך לישון, לא?" סתיו מלמלה בהסכמה. הוא שלח את ידו
וליטף את רקתה, מזיז את שיערה הבלונדיני מעיניה. הם קמו וירדו
מהגג, אחר כך התחבקו.
"אני כן קצת הייתי דלוקה עליך," אמרה סתיו בחיוך. הוא חייך
בחזרה ונכנס לביתו, והיא נכנסה לשלה. סתיו התעודדה אחרי השיחה
עם לוני, ושכחה את החלום שהעיר אותה. היא חזרה לחדרה, התמוטטה
אל מיטתה, ונרדמה אחרי כמה דקות.

איתמר ישב בצד הכיתה בשורה השניה, מנסה בכל כוחו להקשיב למורה
ולהפנים את מה שהיא אומרת, ולהבין את המספרים והאותיות באנגלית
שהיו כתובים על הלוח. היום היה חם יחסית לזמן זה של השנה, והוא
הרגיש מחנק, וביחד עם העייפות המעיקה והלא מוסברת שלו, היה לו
מאוד קשה באמת להבין את השיעור.
שיעורי מתמטיקה היו הרבה יותר קלים כשהוא היה עם תומר. הם היו
מעבירים את הזמן בכיף, מדברים או משחקים, צוחקים. מה עוד,
שתומר, במין דרך על-טבעית כלשהי, הבין תוך כדי את כל מה שהמורה
הסבירה בשיעור, ולקראת סוף השיעור הוא הסביר את הכל לאיתמר.
אבל עכשיו תומר לא היה כאן. איתמר התקשה מאוד להתרכז. הוא בירך
את חופש פסח שעמד בפתח, וקיווה שיוכל לנוח בו קצת. אך היה עוד
קצת זמן להעביר...
הוא נשען בגבו אל הקיר. מבטו נפל על סתיו, שישבה בקדמת הכיתה
מול המורה, ליד ענת, אחת מחברותיה. הוא חש עוד דקירה בליבו
למראה ענת, עוד זכר של תומר. הוא הביט בסתיו לרגע, חושב כמה
היא יפה... כמה היא רחוקה...
הצלצול הדהד בכיתה, מחזיר אותו לחושיו בהקלה. יופי, יש לו הרבה
זמן עכשיו עד שיצטרך להתמודד שוב עם כל הפונקציות והדברים
האלה... הוא ארז את תיקו, ויצא אל חצר בית הספר. הוא התיישב
מתחת לעץ נמוך, נשען על גזעו, היטה את ראשו אחורה ועצם את
עיניו. הוא התענג שניה על המנוחה.
שתי ידיים עדינות נגעו בו, והוא שמע קול אומר "בו". הוא פתח את
עיניו, וראה את נעמה עומדת מעליו, מחייכת.
"היי!" היא אמרה, ואז התיישבה על ברכיה. "איך היה לך בכיתת
החכמים של מתמטיקה?" היא אמרה בלגלוג קל.
"המילה 'נוראי' תסכם את זה." הוא השיב בעייפות.
"אתה תמיד מוזמן להצטרף אליי לחבר'ה של 3 יחידות."
"אני אחשוב על זה..."
בקפיצה קלה, היא הסתובבה ונשכבה על גבה, מניחה את ראשה על ירכו
של איתמר, משלבת את רגליה, ופולטת אנחה.
"מישהי במצב רוח טוב היום, לא?" אמר איתמר.
"כן, נכון," היא אמרה בציניות האופיינית לה. "הריב האחרון עם
אמא שלי פשוט שם אותי בעננים. אבל דבר טוב אחד דווקא כן קרה."
"והוא-?"
"לדודים שלי יש בית קטן, בערך שעה נסיעה מכאן. יותר נכון,
בקתה. מעץ. בכל מקרה, הם אמרו לי אתמול שאם אני רוצה אני יכולה
לנסוע לשם ליומיים או משהו, ולהביא איתי חברים. ועל זה בדיוק
רבתי עם אמא שלי, היא לא ממש רצתה שאני אסע לשם. משהו על חוסר
אחריות..."
"ובסוף היא הרשתה לך?"
"כן. שכנעתי אותה."
"מגניב. אני אבוא, נראה לי. מתי?"
"מי אמר שהזמנתי אותך?" היא אמרה בלגלוג, וקמה והסתכלה עליו.
המבט הנעלב משהו שלו שעשע אותה. כשהוא לא אמר כלום אחרי כמה
שניות, היא אמרה, "תירגע, אני צוחקת. אני רוצה שניסע בתחילת
החופש."
"כלבה," הוא אמר לה בחיוך עייף, ואז צבט אותה במותנה. היא קפצה
מזה, צחקה, וחזרה לשכב. "לא מגיע לך בכלל להישען עליי!" הוא
הזיז את רגלו. נעמה פערה את פיה במבט מתגרה. היא תפסה את רגלו,
מנסה להצמיד אותה לרצפה בכוח, תוך כדי שהוא נאבק בה, ומנסה
לתפוס ולעקם את פרק כף ידה. הצלצול נשמע שוב, מסמן את סוף
ההפסקה. הם קמו וחזרו לכיתתם.

"אז ככה ש," סיימה סתיו, "שני ההורים שלי בסופו של דבר כעסו
עלי בגלל זה. אבל, אחותי הגדולה אמרה שהיא מוכנה לקחת אותי
לאיזה יום כיף איתה, ואני אישן אצלה בדירה וזה. אולי ניסע
לחיפה או תל אביב," היא אמרה בחיוך. היא ונעמה צעדו ברחוב שלה,
בדרך לביתה.
"אממ. מגניב," אמרה נעמה, ספק אם בכלל הקשיבה לסתיו בחמש הדקות
האחרונות, שעה שהן עברו ליד שורת השיחים והעצים בצד חניית הבית
של סתיו. סתיו, שכבר הייתה רגילה לתגובות אדישות כאלה ממנה,
אמרה בקול רם, "אז מה חדש אצלך?"
"את יודעת, קצת מזה, קצת מזה..." סתיו הביטה בה בלבול שעה
שהוציאה את צרור המפתחות שלה מתיקה ופתחה את דלת ביתה. הן
נכנסו והורידו את תיקיהן.
"רוצה משהו לשתות?" שאלה סתיו.
"כן, תודה..."
הן עלו לחדרה. סתיו הדליקה את המערכת שלה וניגנה דיסק מסויים.
אחר כך היא התיישבה על מיטתה ונשכבה לאחור, דואגת להשאיר את
רגליה על הרצפה בגלל שעוד נעלה את הנעליים שלה. נעמה התיישבה
על כיסא מולה, ושמה את רגליה משולבות על ארונית הלילה של
סתיו.
"אז ככה," נעמה פתחה בפתאומיות. "יש לדודים שלי איזה בית קטן
לא רחוק מכאן, והם אמרו לי שאני יכולה לנסוע לשם עם חברים
בחופש."
"ואיפה הם יהיו?" שאלה סתיו.
"אה, הם לא גרים שם. הם בדרך כלל נוסעים לשם בחופשות וזה, אבל
השנה הם נוסעים לים המלח או משהו... קיצר, רוצה לבוא?"
"אממ, לא יודעת..."
"נו יאללה! גם שני ידידים שלי מהבית ספר הקודם שלי באים. אולי
את תחבבי אחד מהם..."
"לא!" אמרה סתיו במהירות, וקמה לישיבה מחדש. חיוך התפשט
באיטיות על פניה של נעמה.
"מה קרה?" היא גיחכה.
"אה, כלום, פשוט... לא נראה לי שאני אהיה מעוניינת..." אמרה
סתיו בחיפזון.
נעמה הנהנה. "זה בגלל שיש בינך ובין איתמר משהו, נכון?"
"לא!" אמרה סתיו במהירות, באופן די משכנע; אבל אז היא הרכינה
את ראשה ואמרה בשקט, "כן..."
"הא, ידעתי," אמרה נעמה, מרוצה מעצמה. "אז... מה קורה עם זה?"
"שום דבר בעצם..."
"אוי, את חייבת לתת לי יותר מזה!"
"הוא הציע לי לצאת! לפני... שלושה חודשים בערך. בדיוק אחרי
ש... מה שהיה עם תומר. בדיוק היינו בבית שלו, של תומר, ועברנו
על כל מיני חפצים שלו... בכל מקרה, אמרתי 'כן', אבל שום דבר לא
התחדש מאז! אף אחד מאיתנו, אני או איתמר, לא הזכיר את זה.
כאילו הייתה מין הסכמה שקטה כזאת על 'לא להזכיר את זה'. ואני
מחבבת אותו! אבל, אני לא בטוחה שזה יעבוד..." היא נאנחה עמוקות
ונשכבה שוב.
"אל תדאגי, זה יעבוד," אמרה נעמה, והורידה את רגליה מהארונית,
תוך שהיא מנסה לעטות מין חיוך מעודד על פניה.

לשמחת כולם, חופש פסח הגיע במהרה, אבל איתו כמות בלתי ניתנת
להתעלמות של שיעורי בית ועבודות, שכאילו באה בשביל לעמוד שם,
ולהפריע לשקט של כולם במהלך החופש. עדיין, כולם בחרו להתעלם
מהעובדה הזאת, והחליטו להשקיע את תשומת הלב שלהם בנסיעה
הקרובה.
ביום הראשון של החופש, איתמר, סתיו ונעמה נסעו לסופרמרקט
הקרוב, בשביל לקנות דברים לנסיעה. איתמר, בתום וויכוח ארוך
מאוד עם סתיו, נאלץ להסכים לקנות קופסאות של שוקו עמיד. הוא
הוציא אותן מעגלת הקניות אחר כך, כשסתיו לא הסתכלה. סתיו גילתה
זאת בזמן שהם שילמו על הדברים, והשאירה לו כנקמה שלושה חתכים
עמוקים בפרק כף ידו שנגרמו מציפורניה. כשנעמה ראתה את החתכים,
היא מיהרה חזרה לתוך הסופר בחיפזון, וחזרה עם כמה מוצרים שהיא
הוציאה מהעגלה, מתוך חשש שסתיו תשאיר גם לה חתכים כאלה.
הם חילקו את הקניות שלהם, כך שכל אחד שמר על חלק בבית שלו; ואז
הם נפרדו, והלכו לביתם כדי לארוז את התיקים.
הם נפגשו באחר הצהריים של היום שאחרי, בביתה של סתיו, מוכנים
לצאת. הם עלו שלושתם על האוטובוס שעליו נעמה אמרה שצריך לעלות.
נעמה התיישבה באחד המושבים, גבה אל החלון, ורגליה על המושב
שלידה. סתיו התיישבה ליד החלון במושב שלפניה, ואיתמר לידה.
איתמר וסתיו פטפטו לקצת זמן, אחר כך שתקו למשך עשרים דקות
בערך, מנסים להירגע בנסיעה המיטלטלת והאיטית של האוטובוס.
"תראי מה עשית לי אתמול!" אמר לבסוף איתמר לסתיו, והראה לה את
החתכים שעל ידו. סתיו חייכה והסתכלה על ידו.
"אה, זה כלום," נשמע קולה של נעמה, שרכנה מעל משענות המושבים
שלהם והסתכלה עליהם. "אני יכולה לעשות לך חתכים יותר כואבים
מזה," היא אמרה וחייכה.
"אני בספק," אמר איתמר. "ל... חיה הזאת כאן - " הוא הצביע אל
סתיו, מסתכל עליה לשניה במבט לועג - "יש חתיכת סכינים שמה."
סתיו נתנה מכה לזרועו אחרי המשפט האחרון. הוא החזיר לה, והם
המשיכו להיאבק לכמה שניות, עד שסתיו הצליחה לדחוף את איתמר
מחוץ למושב שלו. נעמה לא הסכימה לתת לו להתיישב לידה, כך שהוא
התיישב במושבים שבצד השני של האוטובוס.
"היי, מתי החבר'ה שלך מצטרפים אלינו?" שאל איתמר את נעמה.
"שלחתי להם SMS כשעלינו על האוטובוס. נראה לי שאנחנו מתקרבים
לתחנה שבה הם עולים."
אכן, כעשר דקות אחר כך, באחת העצירות של האוטובוס, עלו שני
נערים, בערך בגילם של איתמר, סתיו ונעמה. אחד מהם היה רזה
וגבוה, עם שיער שטני יחסית קצר, ועור שזוף. השני היה גבוה
וגדול, בעל מבנה חסון, שיער שטני קצוץ ונמשים. נעמה אמרה "היי"
בחמימות, והורידה את רגליה מהכיסא שלידה כדי לפנות מקום לאחד
מהם.
"אוקיי, תכירו..." היא פתחה. "זה אמיר - " היא הצביעה אל הילד
הרזה, שהתיישב לידה - "וזה אלכס - " היא הצביעה אל השני שנשאר
לעמוד. אחר כך היא הצביעה אל איתמר ונקבה בשמו, תוך שהוא לוחץ
את ידיהם של אלכס ואמיר, והציגה את סתיו בתור "הבלונדה". היא
אמרה "היי" מנומס לאלכס שעמד לידה, והוא השיב לה "היי" והתיישב
לידה. איתמר הרגיש עקיצה של קנאה.
איתמר חשב שהוא עוטה חלק מהאדישות האופיינית לנעמה. הוא העביר
את שאר הנסיעה בשתיקה בעיקר, גם מרצון וגם משום שלא הצליח
להשתלב בשיחה של הארבעה האחרים. נעמה דיברה עם אלכס ואמיר
בכיף, ונראה היה שסתיו ואלכס מסתדרים לא רע.
"הנה, כאן," הודיעה נעמה אחרי עשרים דקות בערך, וכולם קמו
וירדו מהאוטובוס. אחרי שלקחו את תיקיהם מתא המטען והאוטובוס
המשיך לנסוע, הם התחילו ללכת לאורך הכביש הצר. מסביבים היה שטח
פתוח, עם צמחייה ירוקה ועפר. אחרי רבע שעה של הליכה, הם הגיעו
לקצה של חורשה קטנה. הם נכנסו אליה, והמשיכו ללכת לאורך שביל
צר שהיה בתוכה. עברו עוד עשר דקות בערך כשהם הגיעו אל הבקתה.
הבקתה עמדה בקרחת יער, מוקפת בעצי האלה והאלון. היא הייתה
בנויה מסנאדות עץ ארוכות, וגם הרצפה הייתה עשויה מקרשים. הייתה
מרפסת קטנה בכניסה, שהגג כיסה אותה, ומעקה עץ הקיף אותה. השעה
הייתה שעת שקיעה, וקרני אור חלשות חדרו מבעד לעצים, מאירות
בצורה ברורה את האבק שריחף באוויר, וביחד עם תנועת העצים
השלווה והשקט היחסי הקנו למקום אווירה רגועה ונעימה.
"וואו..." אמרה סתיו. "זה מקום יפהפה... כל הבית עשוי מעץ?"
"כן," אמרה נעמה, "חוץ מהגג, הוא מצופה בטון או משהו כזה...
כדי שהבית יעמוד בגשם וזה. ניכנס?"
הם עלו בשתי מדרגות העץ אל המרפסת, ואז נעמה הוציאה מפתח מתיקה
ופתחה את הדלת. הבית היה בנוי משני חדרים ואמבטיה. בחדר הראשון
היה אח יפה, מטבח קטן, שולחן קטן עם כיסאות, מספר כורסאות ואף
טלויזיה קטנה. בחדר השני היו מספר מיטות, שם הם שמו את תיקיהם,
ואז חזרו לסלון.
"אז... מה אתם רוצים לעשות?" שאלה נעמה, בעוד היא מתרווחת על
אחת הכורסאות.
"יש איזה מקום מעניין בסביבה?" שאל איתמר, מתיישב גם הוא
בכורסא אחרת.
"בסביבה לא. יש איזה קניון נחמד, אבל צריך להגיע לשם
באוטובוסים, ועכשיו מאוחר מדי, לא יהיה לנו איך לחזור."
"באסה... אז נלך מחר," אמר אלכס. "מישהו רוצה בינתיים פוקר? יש
לי קלפים בתיק."
הם הזיזו את השולחן הקטן אל ליד הכורסאות, והתחילו לשחק,
מהמרים על חתיכות קורנפלקס ישן שמצאו בבית. לאחר שהפסיד את כל
חתיכות הקורנפלקס שלו, איתמר החליט לצאת מהמשחק ולהיות מחלק
הקלפים, והתחיל לסדר את הקלפים כך שאו נעמה או סתיו תנצחנה.
"אוקיי, מה הולך פה?!" אמר אמיר בתסכול, לאחר שסתיו ניצחה את
כולם ב"פול-האוס" בפעם השלישית ברציפות. "אתה מסדר לה!" הוא
הצביע לאיתמר, שחייך.
"כבר עשרה סיבובים בערך, ואף אחד לא שם לב..." הוא אמר
בגאווה.
"אני שמתי לב," אמרה נעמה, "אבל לא היה לי ממש אכפת, ניצחתי
כבר כמה פעמים בזכותך... היי, וידעתי שאם אין לי קלפים טובים
אז לסתיו יש, ככה שאסור להמר על יותר מדי."
"אם היינו משחקים סטריפ פוקר הייתם נשארים ערומים עד עכשיו!"
אמרה סתיו.
"אוה, היית רוצה את זה, לא?" אמר אלכס, ושלח אליה מבט מתגרה.
איתמר בירך באותה שניה את נעמה, שקראה, "יאללה, ארוחת ערב?"
הוא תהה אם גם היא שמה לב לניצוץ בין סתיו ואלכס.
"אתה חייב ללמד אותי לסדר קלפים ככה!" אמר אלכס לאיתמר, בזמן
שהם ערכו את השולחן לארוחה.
"נה, אני לא אצליח," ענה איתמר. "אותי לימד חבר שלי פעם. אני
יודע לעשות את זה, אבל לא ללמד."
"אהה... חבל שלא הזמנתם אותו גם, הוא היה מלמד אותנו!"
"אני בספק אם הוא היה מגיע..."
"למה אתה כל כך בטוח?"
"כי... רצחו אותו." אמר איתמר בפשטות. האמירה האחרונה הפילה
שקט מאוד מתוח בחדר, שנמשך לפחות עשר דקות.
"אוקיי מה קרה בדיוק לחבר הזה שלכם?" שאל אלכס בפתאומיות, בזמן
שהם אכלו.
איתמר הניח את המזלג שלו, ונאנח. אחר כך הוא התחיל לספר על מה
שקרה בסוף דצמבר, מדבר לאט ועם הרבה הפסקות. "היינו באיזה
וואדי, ליד היישוב שלנו... שלושתנו - " הוא הצביע על עצמו,
סתיו ונעמה - "ביחד עם עוד שני חברים שלנו. בדרך פגשנו כמה
ערסים... שהחברים שלנו, ככה התברר לנו, רבו איתם איזה יומיים
לפני כן. היו שם קצת מכות... ובסוף ערס אחד שלף סכין ובא לדקור
את לוני... זה האחד השני, אבל תומר בא ונעמד לפניו. זה האחד
שלימד אותי איך לסדר קלפים. הוא מת בבית חולים כמה שעות אחרי
זה."
שוב השתרר שקט מתוח. סתיו נראתה על סף דמעות, והלכה לשרותים
באופן נורא חפוז. אלכס ואמיר נראו המומים. מנגינה עליזה נשמעה
מכיוון החדר השני, ונעמה אמרה "טלפון!" בקול בהול והלכה
לענות.
"רגע... ומה קרה ל... אחד שדקר אותו?" שאל אמיר.
"הוא עכשיו במעצר או משהו... שום דבר לא מתקדם עם זה בינתיים.
כאילו, אין כתב אישום, והחקירות וזה נמשכות לנצח..." הייתה עוד
שתיקה. "טוב, אי אפשר להפסיק לחיות," אמר איתמר ונאנח. אחר כך
הוא קם, ואסף את הצלחות של האחרים. "מישהו רוצה לראות סרט או
משהו?"
הם התיישבו שוב בסלון, מחפשים משהו מעניין לראות בטלויזיה.
בערך חצי שעה אחרי זה, נראה היה שאלכס ואמיר כבר שכחו מהסיפור
על תומר, והם וסתיו פטפטו וצחקו על התוכניות השונות בטלויזיה.
זה, ביחד עם הזיכרון המחודש של תומר, גרמו לאיתמר להיות מצוברח
עוד פעם, והוא שקע במחשבותיו. הוא היה רוצה שתומר יהיה כאן...
עם תומר היה יכול להיות הרבה יותר כיף... הוא היה מבין את המצב
עם אלכס וסתיו...
הוא שם לב בשניה הזאת שנעמה עוד לא חזרה לסלון, מאז שהלכה
לענות לשיחת הטלפון שלה. אחרי חצי שעה בערך הוא הלך לישון,
ומצא את נעמה בחדר, מצויה בשינה עמוקה. הוא הלך לישון גם הוא,
ונרדם לפני שהאחרים הצטרפו.

נעמה התעוררה. החדר המטושטש נהיה ברור לאט לאט לנגד עיניה, אבל
נשאר אפלולי משהו. היא קמה, והלכה לרחוץ את פניה ולהסתרק. היא
ראתה שהשעה הייתה 6 בבוקר, אבל היא לא הייתה עייפה בכלל. היא
הלכה לישון מייד אחרי שיחת הטלפון שלה בלילה לפני, ולמרות שהיא
שכבה במיטתה זמן רב לפני שנרדמה, היא ישנה הרבה זמן. יותר מאשר
שאר החבורה, ששכבו עתה כולם במיטותיהם, ישנים שינה עמוקה.
היא לקחה בלוק ניירות חלקים מהמטבח ועיפרון, ויצאה החוצה. היא
לבשה רק גופיית בטן ומכנסיים קצרים מאוד, ורעדה קלות בגלל צינת
הבוקר; אך לא רצתה ללבוש משהו חם יותר. השמיים היו בצבע כחול
בהיר אך קודר; עננים אפורים עוד כיסו חלק מהם, והשמש עוד לא
נראתה לעין, למרות שהיה קצת אור. ליד שביל הגישה לבית היה עץ
גדול, שגזעו התפצל לכמה גזעים קטנים יותר. היא זכרה שזה מקום
נוח מאוד להסתלבט בו. היא התיישבה על העץ, ברכיה למעלה, נשענת
על אחד הגזעים הקטנים יותר. היא הניחה את בלוק הדפים על רגליה,
והחלה לצייר.
אחרי 45 דקות בערך, היא שמעה את דלת הבית נפתחת, וראתה את
איתמר יוצא מהבית, לבוש במכנסי שלושת רבעי בלבד, מבט מטושטש על
פניו, שערו הקצר יחסית מלא כרבולות.
"בוקר טוב," היא אמרה.
"מה? כן..." הוא מלמל בקול צרוד. הוא התקרב אליה בהליכה איטית
ולא יציבה. "ברר, קפוא פה! לא קר לך ככה?" הוא הסתכל על בטנה,
ברכיה וכתפיה החשופות. עורה החלק והבהיר מאוד, היה מכוסה עור
ברווז.
"כן, די, אבל לא אכפת לי... מה, קר לך עכשיו, אבל לא היה לך קר
בלילה כשישנת ככה?"
"ת'אמת קפאתי בלילה, אבל הייתי עייף מדי בשביל לקום ולחפש משהו
ללבוש... אני מייד חוזר..."
הוא חזר אחרי שתי דקות בערך, לבוש בחולצה קצרה, ושערו מסורק.
הוא שפשף את עיניו, ואז פנה אל נעמה בעירניות רבה יותר. "נעלמת
לנו אתמול."
"כן, הייתי מאוד עייפה, והלכתי לישון," היא אמרה בקצרה. "אתה
יכול לשבת, אם אתה רוצה."
הוא נשאר לעמוד. "נה, זה בסדר... מה את עושה ערה כל כך
מוקדם?"
"מציירת," ענתה. הוא היטה את ראשו כדי להסתכל על בלוק הנייר
שבידה. הוא ראה שם כמו צילום של הנוף שממול נעמה, מצוייר
בקווים האפורים החלשים של העיפרון. העצים, השביל, השמיים
הקודרים, ואפילו רכס ההרים באופק - נראו כולם בציור כמעט כמו
במציאות. "וואו... לא ידעתי שאת מציירת כל כך יפה."
"אוי, אתה גורם לי להסמיק," היא אמרה בציניות. "אוף אולי
תשב?"
"אם זה כל כך חשוב לך..." הוא התיישב מולה. "אך!" הוא נאנח
כשנשען על חתיכת ענף שבור שיצא מתוך הגזע.
נעמה חייכה. "אתה יכול להישען עליי במקום," היא אמרה בזמן שהוא
הסתובב לראות מה הכאיב לו.
"תודה..." הוא אמר, ושם את ראשו עליה, מסתכל למעלה. היא כרכה
את רגליה סביבו, מתחת לזרועותיו, הניחה את בלוק הנייר על ירכה
השמאלי, והמשיכה לצייר.  
"אני בכל מקרה צריכה לנקום בך על היום ההוא בבית ספר..." אמרה
נעמה, והוא חייך.
עברו כמה דקות שבהן השקט הופר רק ע"י הציפורים המצייצות על
הבוקר, ורחשי החיכוך החלשים בין העיפרון והדף שעליו ציירה
נעמה.
"תגידי..." פתח איתמר, "איך זה שלדודים שלך, יש בית כזה?...
זאת אומרת..." הוא היסס שניה, מחשב את מילותיו, "הם עוזרים
לכן, לך ולאמא שלך, בעניינים של כסף וזה? אם יש להם בית כזה,
אז הם בטח לא עניים..." בשנייה שסיים את המשפט, הוא התחרט שאמר
אותו. זה נשמע לו עוד פחות טוב ממה שחשב שיישמע, וזה היה בדיוק
מסוג הנושאים שגרמו לנעמה לשתוק ולהיות אדישה לכל מי שמסביב
במשך חצי שעה.
ואכן, נעמה שידרה מין קרירות אחרי שסיים את המשפט, ולא אמרה
כלום. אבל אחרי כמה שניות היא אמרה באיטיות, "הם כן עוזרים
לנו... מי אתה חושב מימן את הפנימייה לפסיכים ששלחו אותי אליה?
ומי אתה חושב שילם על העורך דין של אבא? ועל הבית החדש..."
הוא הפנה את ראשו כדי להסתכל עליה. היא חייכה בפה סגור בתגובה.
לרגע הוא חשב לשאול אותה איפה נעמה האדישה והמצוברחת שהייתה
אמורה לענות לו בשלב כזה, אך הוא שתק.

הם נכנסו הביתה כשנעמה סיימה את הציור שלה, וישבו קצת זמן
בסלון. במהרה אמיר התעורר והצטרף אליהם, ואחרי כמה זמן גם שני
האחרים, כל אחד בתורו. אחר כך הם אכלו ארוחת בוקר כולם,
והסתלבטו במשך שאר היום, דיברו, צחקו, נרגעו, שמעו מוזיקה,
ותכננו מה לעשות בערב. איתמר היה במצב רוח מרומם, כמו האחרים,
חוץ מנעמה שנראתה קצת מרוחקת ואדישה.
הם החליטו לבסוף ללכת לקניון שנעמה אמרה שנמצא לא רחוק. לפנות
ערב הם התחילו להתארגן. איתמר התקלח ראשון, ואחר כך הלך
להתארגן. הוא החליק את שיערו השחור מסביב לראשו, ולבש מכנסי
גי'נס וחולצה קצרה לבנה. אחר כך הוא נשכב במיטתו בחדר השינה
וקרא בספר שלו. אלכס ואמיר הצטרפו אליו אחרי כמה זמן, ונשכבו
כל אחד על מיטתו. אלכס לבש ג'ינס וגופייה צמודה, שהבליטה את
מבנה הגוף החסון שלו, ואמיר לבש מכנסי באגיס וחולצה שחורה
ארוכה. עברו כמה דקות, ונעמה וסתיו נכנסו לחדר וסילקו את
האחרים, ואמרו שהן צריכות להתארגן. הם עברו לסלון, ואחרי עשרים
דקות בערך, סתיו ונעמה סופסוף יצאו מחדר השינה.
נעמה לבשה מגפיים גבוהים, חצאית מיני וגופיה, כולם שחורים.
שיערה השחור החלק היה פזור, והיא קלעה כמה צמות קטנות בו,
ובמראה נדיר, היא שמה אותו מאחורי אוזניה, ככה שפניה החיוורות,
אך היפות, נראו לעין בשלמותן. סתיו לבשה חצאית כחולה, וגופייה
וז'קט ורודים, ושיערה נראה יותר מתולתל מהרגיל. איתמר השתאה
כמה שניות למראה כל אחת מהן, שתיהן נראו טוב מאוד.
"סופסוף!" קרא אמיר. "מה עשיתן שם, התמזמזתן או משהו?"
נעמה תקעה בו מבט מאיים, ואמרה, "לא כדאי לך לחזור על המשפט
הזה." הוא חייך.
הם יצאו מהבקתה, והלכו לאורך הכביש עד שהגיעו בחזרה לתחנת
האוטובוס. לאחר כרבע שעה האוטובוס הגיע. איתמר התיישב ליד
סתיו, ודיבר איתה לאורך הנסיעה, מה שרומם קצת את מצב הרוח שלו;
אבל הוא גם לא היה יכול שלא לתהות - אם הוא היה מתיישב ראשון,
היא הייתה מתיישבת לידו, או ליד אלכס?
הם הסתובבו בקניון במשך שעה בערך,מסתכלים בחנויות השונות. סתיו
מצאה ספר שהיא רצתה לקנות, וקנתה אותו, אחרי יותר מעשרים דקות
של התלבטות; ונעמה קנתה ז'קט קורדורוי שהיא אהבה. אחר כך הם
עצרו לאכול באחת המסעדות. כשרוב החנויות בקניון נסגרו, הם יצאו
החוצה, והתיישבו בחניון. נעמה הוציאה את הז'קט החדש שלה
והתעטפה בו כדי להתחמם מצינת הלילה.
סתיו ואיתמר לא חזרו לדבר מאז שירדו מהאוטובוס, ועד הזמן הזה
איתמר כבר איבד כל חשק להנות.
אחרי כמה זמן, נעמה אמרה שהאוטובוס האחרון בחזרה יוצא בקרוב,
והם הלכו לתחנה. הם הקדימו את האוטובוס רק בחמש דקות בערך. הוא
היה מאוד מלא. הפעם אלכס התיישב ליד סתיו בספסל אחד, ואיתמר
ואמיר ישבו שני ספספלים מאחוריהם. נעמה ישבה לבדה בספסל אחר,
אחרי שלוש תחנות התיישב לידה איש מבוגר.
כשעה לאחר מכן הם נכנסו שוב בדלת הבית, מברכים בליבם את
החמימות שהייתה בה לעומת הקרירות בחוץ, למרות שגם בתוך הבקתה
הייתה קרירות מסויימת. איתמר הלך להשתין כשנכנסו הביתה, וכשחזר
אלכס וסתיו כבר ישבו זה לצד זו על הספה הגדולה.
"משעמם." הכריז אמיר.
"נראה לי שיש כאן לוח שחמט איפשהו..." אמרה נעמה, "חפשו קצת."
אמיר חיפש בחדר את הלוח, כשבינתיים אלכס הבטיח לסתיו שילמד
אותה איך לשחק.
איתמר הרגש איך שארית הביטחון העצמי שלו נוטשת אותו... הוא לא
יכול ללכת לדבר איתה עכשיו, היא נמצאת עם אלכס... הוא יכל לפתח
איתה שיחה כשהם ישבו לבדם באוטובוס, אבל עכשיו הוא הרגיש שיהיה
מטומטם לדבר איתה כשהיא עם אלכס.
"מצאתי!" קרא אמיר. הוא הזיז את אחד הכיסאות כך שיעמוד בינו
לבין אלכס, והתחיל לסדר עליו את כלי השחמט. הוא ואלכס התחילו
לשחק, מסבירים תוך כדי לסתיו את חוקי המשחק, והיא שואלת
שאלות.
"הנה תאכל אותו כאן!" אמרה סתיו. "אתה יכול?"
"לא, אמרתי לך לפני שניה!" אמר אלכס. "זה רץ, הוא יכול ללכת רק
באלכסון... וואו את טיפשה!"
"סליחה?!" קראה סתיו. היא נתנה לו מכה בזרועו, הוא החזיר לה,
והם המשיכו ככה לכמה שניות.
באותו רגע איתמר שנא אותה. היא הייתה כל כך חמודה... הבעות
הפנים שלה, החיוכים המתוקים שלה... וכל כך יפה! השיער היפהפה
שלה גלש על פניה, ליטף את כתפיה. הוא רצה כל כך להיות קרוב
אליה, לדבר איתה, לגעת בה... אבל הוא לא יכל... מבטו התשהה על
חלקי העור החשופים שלה, הכתפיים, המחשוף של הגופיה שלה... והוא
שנא אותה. שנא אותה על שהייתה כל כך חמודה, כל כך יפה, כלכך
נחשקת... והוא שנא אותה הכי, בגלל שהיא הייתה כל הדברים האלה
בלעדיו, שמה עם אלכס. הוא שקע באומללות.
באותו רגע הוא הרגיש את המגף של נעמה בועט קלות ברגלו. "בוא,"
היא אמרה לו והצביעה עם ראשה לכיוון הדלת. הוא לא התפלא אם
הבעת הפנים שלו שיקפה את מחשבותיו באותו רגע.
דעתה של סתיו הוסחה מהמשחק של אלכס ואמיר לשניה, והיא עקבה
אחרי נעמה ואיתמר במבטה כאשר הם יצאו מהדלת. אלכס נופף בידו
מול עיניה, ושאל, "שלום? את בסדר?" היא חייכה בחמימות ואמרה
,"כן", וחזרה לצפות במשחק.
נעמה אמרה לאיתמר שיתיישב על העץ הגדול, שעליו ישבו בבוקר,
ונעמדה מולו. המנורה שהייתה מותקנת מעל דלת הכניסה האירה את
המרפסת הקטנה, וקצת מהאור גם הגיע אליהם. נעמה פנתה אל איתמר
ברצינות גמורה.
"דבר." היא אמרה בקצרה.
"מה?"
"מה מה? סתיו."
איתמר שתק לשניה. אחר כך הוא נאנח עמוקות, ואז פתח את פיו,
והתחיל לדבר באיטיות. "לא יודע..." הוא שתק עוד פעם, וחישב את
מילותיו. "אני פשוט... מאבד את כל הביטחון שלי כשהיא נמצאת עם
אלכס... ו..." עד כמה זה יישמע מטומטם? "אני פוחד שיש ביניהם
משהו, או, לא יודע... אני פשוט... רוצה אותה, כל כך!"
נעמה הסתכלה עליו בהבנה. היא ראתה את עיניו מאדימות ונוצצות
מדמעות למשך כמה שניות, לפני שהוא כיסה את פניו בידיו, ומשך
באפו. היא לא יכלה לעצור את הדמעות שזלגו עתה מעיניה שלה, עליו
ועל עצמה גם יחד. היא התיישבה בצמוד אליו, והניחה יד סביב
כתפיו.
"היי," היא אמרה בשקט,  "אני יודעת שהיא רוצה אותך. ואני לא
אתן בשום מצב שהקשר בינה ובין אלכס ימשיך. סמוך עליי. אני
אשכנע אותה לא לתת לו שום מספר שלה אם הוא יבקש ממנה, ואני לא
אתן לו מספר בעצמי אם הוא יבקש ממני. כך או כך הם נפרדים מחר
ולא יראו יותר זה את זו."
הוא הוריד את ידיו וניער קלות את ראשו, ואז הסתכל עליה במבט של
תודה.
"למה את בוכה?" הוא שאל.
ואז היא הוציאה את מה שהעיק עליה כל כך ביממה האחרונה. "אבא
שלי ברח מהכלא." ולאור המבט ההמום של איתמר, היא המשיכה, "כן.
הוא יצא לחופשה לפני כמה ימים, ככה מסתבר. אמא שלי בחרה לא
להגיד לי על זה. היא בעצמה לא רוצה בכלל לראות אותו, והיא ידעה
שאני ארצה ללכת לפגוש אותו.
"פרק הזמן של החופשה שלו נגמר, והוא עדיין לא חזר. המשטרה
התקשרה אתמול לאמא שלי לראות אם היא יודעת איפה הוא, ואז היא
התקשרה אליי להגיד לי מה קרה. היא אמרה שהיא תעדכן אותי במה
שיקרה."
הוא המשיך לבהות בה, ולא מצא מה להגיד. גם היא לא, היא רק
חייכה בעצב.
"אני... אני מצטער," הוא מלמל, והניח את ידו ברכות על כתפה.
היא, מבלי משים, הניחה את ידה על ידו שלו.
"טוב, אני הולכת לישון," היא נאנחה, ושניהם קמו. נעמה התחילה
ללכת לכיוון הבית.
"היי," הוא קרא אחריה בשקט, והיא הסתובבה. "תודה. על השיחה."
ואז הוא התקרב אליה, וחיבק אותה. היא חיבקה אותו בחזרה, והוא
נשק לה על לחיה. הוא ידע שהוא הרגיש עידוד, חמימות כלשהי,
בלהיות ככה בזרועותיה; ותהה אם היא מרגישה אותו דבר.

הוא התעורר בבוקר הבא למצב זהה כמעט לחלוטין לבוקר הקודם. החדר
היה מואר באור קלוש של שעת בוקר מוקדמת, נעמה לא הייתה במיטתה,
ושלושת האחרים עוד ישנו כולם.
הוא ידע שהוא רוצה להיות עוד פעם עם נעמה. הוא רצה את ההרגשה
הטובה שנוכחותה הייתה מעניקה לו. הוא יצא שוב החוצה ומצא את
נעמה יושבת על אותו העץ, באותם בגדים שישנה איתם בלילה הראשון.
הפעם הוא נתן לעצמו שניה כדי להתפעל מזה שנעמה נראתה טוב...
"היי," היא אמרה בשקט ובקרירות כשראתה אותו.
"היי... יש חדש?"
"כן... הם תפסו אותו. או שהוא הסגיר את עצמו, לא הבנתי בדיוק."
היא בהתה בנחישות בגזע העץ שמולה, ולא הסתכלה לשניה הצידה
אליו.
הוא הצטער בשבילה. "לא מציירת הבוקר?"
"לא... אין לי מצב רוח לזה," היא אמרה. "אני הולכת להסתובב
קצת," הוסיפה וקמה.
"את רוצה שאני אבוא איתך?"
"לא..." היא אמרה. לשניה היא עמדה בדיוק מולו, בצמוד אליו. היא
הרגישה שגופה ינגע בו אם רק תרכון קצת קדימה. היא הסתכלה אל
עיניו, שהסתכלו בחזרה על שלה. ואז שניהם היטו קצת את ראשם
הצידה והתקרבו זה לזו, בעיניים עצומות, ושפתותיהם נפגשו בנשיקה
יחידה.
נעמה התרחקה בפתאומיות ממנו, והרחיקה את ידיו שעלו להחזיק
במותניה. "לא..." היא מלמלה, "לא..." אחר כך היא שלחה אליו מבט
אחרון מלא צער, והתרחקה בהליכה מהירה לכיוון הכביש.

נעמה יצאה מהחורשה, והחלה ללכת לאורך הכביש הריק. היא הלכה
בצורה מהירה ואינטנסיבית, כאילו שזה יעזור לה לסדר את הבלגן
שנוצר לפתע בחייה. במשך שלושת החודשים האחרונים דברים התחילו
להיות יותר טובים, לאחר שהיא התחברה עם סתיו והידידים שלה. הם
גם הביאו לה רצון מחודש להשקיע יותר בלימודים, ולנסות לתקשר עם
אימה.
אבל היומיים האחרונים בלבלו אותה לגמרי. הסיפור עם אבא שלה...
היא הצטערה שהיא לא הייתה בבית שלה, עם אמא שלה באותו זמן שזה
קרה. היא הצטערה שלא יצא לה לפגוש אותו... וגם הרגשות
הפתאומיים כלפי איתמר... הוא איכשהו עודד אותה, היא הרגישה טוב
יותר לידו. אבל זה לא היה נורמלי... היה בזה משהו אסור, לא
טבעי... והיא בחיים לא הייתה יכולה לעשות דבר כזה לסתיו.
היא נעצרה באמצע הדרך, וקלטה שהיא הלכה במשך רבע שעה לפחות.
היא הסתובבה והתחילה לחזור על עקבותיה, מקווה להגיע בחזרה
לבקתה לפני שהאחרים יתעוררו.

איתמר היה חצוי בין ההלם ממה שקרה הרגע עם נעמה, דיכאון
מסויים, וההתרגשות מכך שהוא הרגע התנשק בפעם הראשונה בחיים
שלו. טרוד במחשבות הוא נכנס חזרה לבקתה.
למרות שאף אחד לא ידע ממש על הרגשותיהם של נעמה ואיתמר, היה
נראה כאילו מצב רוחם הרע השפיע על כל החבורה, שעה שכולם ארזו
את התיקים וסידרו את הבית. שקט מתוח ליווה את כל התהליך.
לפנות הצהריים הם עלו על האוטובוס בחזרה ליישוב שלהם. האוטובוס
היה כמעט ריק מנוסעים אחרים, וכל אחד מבני החבורה תפס ספסל
משלו. חלקם עצמו את עיניהם ונרגעו, חלקם הוציאו אוזניות ושמעו
מוזיקה, סתיו ביניהם. אחרי עשרים דקות של נסיעה בערך, היא
הרגישה שמישהו עומד לידה, ופקחה את עיניה. זאת הייתה נעמה.
"היי", אמרה סתיו, והורידה את האוזניות.
"אני צריכה לדבר איתך..." אמרה נעמה בכבדות. סקרנות מסויימת
ולחץ מילאו את סתיו. "מה קורה עם איתמר?"
סתיו היססה. "לא יודעת... שום דבר מיוחד..." נעמה נראתה עצבנית
משהו.
"את לא עשית שום דבר בימים האלה?? הבקתה הייתה יכולה להיות דבר
מצויין לזה!"
"כן, אני יודעת!" אמרה סתיו. "אבל..." היא לא מצאה מה להגיד.
"לא ידעת איך?" אמרה נעמה. "היה יותר נוח לפלרטט עם אלכס?" היא
לא נשמעה עוקצנית כמו שהיא הייתה יכולה להישמע, אך זה הספיק.
סתיו הסתכלה עליה במבט המום. "כן, שמתי לב לזה." ענתה לה נעמה,
מבלי שסתיו שאלה. היא נשמעה עכשיו רגועה לגמרי.
סתיו שתקה לרגע. "איתמר דיבר איתך על זה?"
נעמה הנידה בראשה. "לא. עכשיו תלכי לדבר איתו. אם את רוצה
משהו איתו, עכשיו זה הרגע."
סתיו היססה לשניה, אחר כך הנהנה וקמה.

נעמה התיישבה ליד אלכס, שנראה מדוכדך מעט למראה סתיו הניגשת אל
איתמר. הוא הביט עליה לשניה, מראה סימן לכך שהוא שם לב
לנוכחותה.
"אז... יש ביניהם משהו?" הוא שאל, והצביע בראשו לעבר סתיו
ואיתמר.
"כן..." נאנחה נעמה. "הם מאוהבים כבר די הרבה זמן... אנחנו רק
עמדנו בדרך."
"אנחנו-?" הוא שאל, אך כמעט מייד הוא הרגיש אותה רוכנת אליו.
הלשון שלה הייתה בפה שלו כמה שניות, ואז היא התרחקה.
"פיצוי," היא אמרה בחיוך, וחזרה לספסל שלה. אלכס נשען לאחור
וחייך לעצמו חיוך קל.

סתיו נעמדה ליד הספסל של איתמר. "היי..." היא אמרה. "אפשר
לשבת?"
"בטח," אמר איתמר וזז קלות כדי לפנות לה מקום.
"אז..." פתחה סתיו. "נהנית? מכל הנסיעה?"
"כן," אמר איתמר. הוא בעצמו לא היה בטוח אם הוא משקר או לא.
"אגב, אף פעם לא ראיתי מישהי מתלבטת כל כך לפני שהיא קונה ספר.
את בטח תקראי אותו בפחות זמן ממה שלקח לך להחליט לקנות אותו."
סתיו צחקה.
שניהם שתקו. טוב, היא עשתה את הצעד הראשון, איתמר אמר לעצמו.
עכשיו תורו. הוא רצה סופסוף לפתוח את כל הקלפים, לדבר על הכל
בצורה הכי פתוחה...
"איך זה שאנחנו לא ביחד?" הוא אמר בפתאומיות.
סתיו נשכה את שפתיה והסמיקה. הוא נתן לה קצת זמן לענות.
"איתמר, אני לא יודעת. זה בגלל..."
"תומר." הוא השלים, מבין אותה.
"כן! זה קשה לי..." היא נשענה אחורה על משענת הספסל, הפנתה את
מבטה לתקרת האוטובוס, ונאנחה. "אני לא יכולה להסתכל עליך,
לחשוב עליך, בלי להיזכר ישר בו. אני מחבבת אותך, אבל זה יהיה
כאילו אנחנו נבגוד בו, או משהו..." היא הרגישה את הדמעות מנסות
להשתחרר.
הוא הבין אותה. היה סיפוק מסויים בדיבור הפתוח, ותסכול. גם הוא
נשען על משענת הספסל שלו.
"את יודעת," הוא אמר, אחרי רגע של שתיקה, "הוא רצה שנהיה ביחד.
הוא כל הזמן דחף אותי להציע לך לצאת, או סתם לדבר איתך וזה."
היא נשענה קדימה ופנתה לכיוונו. פיה היה פתוח, אך היא לא מצאה
מה להגיד. היא הישירה מבטה לתוך עיניו, שהחזירו לה מבט.
הוא ידע שזה הרגע. זה לא יכול להיות כל כך קשה, הוא עשה את זה
עוד באותו בוקר... הוא נשען קדימה גם הוא. הוא היסס לשניה,
מרגיש את ליבו מתחיל לפעום מהר יותר ויותר. ואז הוא התקרב
אליה, ונישק אותה.
משהו השתחרר בתוך סתיו, משהו שהיה כלוא שם זמן רב. עכשיו הכל
היה מושלם. היא הרגישה את שפתיו על שלה, ועצמה את עיניה,
מתענגת על הרגע. היא נישקה אותו בחזרה, שלחה את ידה ללטף את
לחיו, והרגישה את ידיו על מותניה. לאחר מכן שלחה גם את ידה
השניה.
הנשיקה הזו הייתה ארוכה בהרבה מהנשיקה שלו עם נעמה. סתיו נישקה
אותו בחזרה כמעט מייד, כאילו זה היה מתוכנן מראש. היה בזה משהו
מעט לא טבעי, כאילו זה חלום, או סרט, אך הוא ידע שזה אמיתי.
הוא הרגיש את שפתיה הרכות, את עורה החלק, את ידיה העדינות
שמלטפות את פניו וצוארו. זה היה מתוק, טהור.
הם נפרדו אחרי עשרים שניות בערך, שפתותיהם רטובות מעט. דמעות
יחידות זלגו על פניה של סתיו, והיא חייכה חיוך רחב ויפהפה אל
איתמר, ואז כרכה את זרועותיה מסביב לצוארו וחיבקה אותו חזק.
הוא חיבק אותה בחזרה, הוא לא רצה לעזוב אותה בחיים. הוא עצם את
עיניו, וחייך גם הוא, לעצמו, ותהה אם גם תומר מחייך, איפה שהוא
לא נמצא.