ישנם רגעים בהם אתה מבין פתאום למה יש אנשים מיואשים בעולם.
זה מכה בך כמו גל,בפיתאומיות.
בדר"כ קוראים לזה אובדן התמימות.
התבגרות, אם תרצו.
ההבנה העמוקה שהחיים הם לא מה שתמיד רצינו.
ושקרוב לוודאי לא נקבל את כל מה שאנו רוצים.
גם אם נרצה זאת בכל ליבנו...

לי זה קרה בשיא.
בתקופה הצעירה והתמימה הזאת.
אז, כשאתה עדיין חושב שתוכל לשנות את העולם. שתוכל לעשות הכל,
לעוף, להשתולל, להיות מן סופרמן אנושי כזה.
ההתפכחות שבאה היא מן הכואבות ביותר.
אז, בדרך כלל ההכרה שאתה אנושי,בשר ודם,אחד ממיליונים, מכה בך
בבת אחת.

החזקים מבינינו, יסבלו הכי הרבה.
זאת הפעם הראשונה (והלא אחרונה) שבה יאלצו להתמודד עם ההכרה
שהם אנושיים.
לעמוד בגבולות שהחברה מציבה זה לא קל אבל תמיד יש דרך מילוט
החוצה.
לעמוד בגבולות שאתה מציב לעצמך ולהיכשל- מחייב אותך לעבור מסע
פנימי עמוק וקשה אל תוך עצמך. אל תוך ההערכה העצמית שלך. אל
האישיות.

החלשים יותר יסבלו סבל מיידי שיחלוף כעבור פרק זמן לא ארוך.
הטראומה לא תישאר , הם יסחפו קדימה ביחד עם כולם בזרם החיים
האינסופי...

נתערב שזה קרה לכל אחד שאתם מכירים.
לכם, לחברים, מכרים, אולי במשפחה.
תהליך טבעי שקורה לכל אחד במוקדם או במאוחר.
אבל כמה שהמוקדם או המאוחר הזה משנה...
כמה שהוא משנה.