אני שרוע על הרצפה, מיותם מכוחות.
צג הסלולארי מהבהב, מפיץ אור כחול מסנוור.
פלאפון ביד אחת, תלתל בודד ביד השנייה.
אני רואה, את מחייגת, אך עדיף לעצום עיניים מאשר לתת לך לשמוע
אותי בוכה.

מעולם לא הכרתי את התחושה הזו בעבר.
התמוטטות איטית על הרצפה, חוליה חוליה, כל אחת בתורה, נשענת
לאחור, מחפשת מחסה על לבנים קרות. מדי פעם התרוממתי חזרה,
לראות מה מחכה לי שם למעלה
וכל מה שגיליתי היה מה שהשארתי שם מההתחלה:
רדיו דלוק, "עבדים" של ברי מתנגן, וראש כפוף
(רוצה להיות חופשי, אבל ממה אלוהים, ממה?, אמר ברי והיטיב
לדייק בתיאור מצבי).

נורא רציתי שתהיה לי סיגריה ביד
להשלים את התיאור המושלם הזה, של העצבות
לתת לצרות שלי לעלות למעלה, להתפוגג בעשן סמיך.

נורא רציתי, אך אני לא מעשן.
במקום להתמכר לדבר כל-כך טיפשי כמו סיגריות, מהן בחרתי להישמר
ידעתי טוב מאוד להתמכר קשות לחיפוש העצמי.
אולי עדיף להטביע את יגונך בניקוטין,
להיגמל ממנו זה בטח יותר קל מאשר להיגמל מעצמך.

ויסלחו לי מראש כל משתמשי המדבקות
אך הייתי מעדיף להיות מכור למשהו שניתן לרכוש בכסף.
בינתיים נראה שהתמכרתי
לקושי הזה,
להביע רגש.