הצצתי דרך החלון באותו ערב לפני שיצאתי. ראיתי את הירח מאיר
בנוגה צהבהבה ומיליון ואחד כוכבים מנצנצים בכל השמיים, בלי חצי
ענן שיסתיר אותם. חייכתי לעצמי, לקחתי את הארנק, הפלאפון
והמפתחות שלי, ויצאתי מהבית.
שיערי התבדר ברוח הנעימה שאיוושה לה בעצלות בעלי העצים
הגבוהים, מניעה אותם לפה ולשם.
נכנסתי למכונית, הנעתי את המנוע והתחלתי לנסוע למועדון שם אפגש
עם חברי. חוץ ממני הכבישים והרחובות היו ריקים, ומי שהיה מביט
מאחד החלונות החשוכים לא היה מבין למה אני עדיין בחוץ, ולמה
אני לא בתוך אחד הבתים או באחד המועדונים שבעיר. אך את המועדון
שלנו אף אחד לא הכיר, רק אנחנו. פניתי ימינה לכביש רחב ומתארך,
מואר קלות על ידי פנסי הרחוב, ונסעתי לאורכו כשלפתע ראיתי דמות
רצה בכביש לפני. עצרתי את המכונית והתחלתי לרוץ אחרי הדמות,
לתפוס אותה ולראות מיהי.
רצתי אחרי הדמות עד שבסופו של דבר איבדתי אותה.
הלכתי חזרה לכיוון המכונית. כשהגעתי למכונית ונכנסתי אליה,
פתאום שמתי לב שבמושב לידי ישבה אותה דמות מסתורית אחריה
רדפתי. דמות זו הייתה נערה בעלת שיער בהיר ועיניים תכולות,
כמעט שקופות, הלובשת בגדים שאולי פעם נחשבו ליפים, וכיום
למוזנחים, שפניה הם פני ילדה המביעים רכות ותמימות. הייתי
המום. שאלתי אותה מי היא, ומה קרה לה.
היא רק הביטה בי ולפתע ידעתי עליה הכל. מי היא, מה קרה לה, מה
היא עושה ולאן היא הולכת. הכל.
אמרתי לה לאן אני הולך והיא הסכימה לבוא איתי. כשהגענו למועדון
ונכנסנו אליו, היא הוקסמה מאורות הניאון הצבעוניים שנצנצו מכל
עבר ומהמוזיקה שפרצה אליה מכל פינה, מהאנשים שרקדו ברחבה אפופת
האורות, מאלו שישבו ליד השולחנות העגולים ודיברו ומאלו שישבו
על הספות הרכות המפוזרות ליד הקירות.
הובלתי אותה אל חברי שישבו על קבוצת ספות מזמינות למראה באחד
מקצות המועדון. בדרך לחברי, קבוצת נערים החלה להציק לנערה
המתלווה אליי. והיא, העדינה, מלאת החיים והתמימות, פתאום קפאה
במקומה. השמחה והתמימות נמסות ונעלמות מפניה ועיניה התכולות,
כמעט שקופות, החלו מתכהות ומשחירות. חילצתי אותה מידיהם הנבזות
והובלתי אותה, ידי בידה, אל החבורה.
גם כאשר התיישבה בקצה אחת הספות, עדיין נשארה קפואה במקום,
ועיניה המשיכו בהתכהותן. הבטתי לה בעיניים וצמרמורת עברה בגבי.
ראיתי את כל הדברים הרעים שקרו לה, חוויתי אותם איתן לרגע ולא
הבנתי איך דברים כל כך איומים קרו לנערה כה עדינה, כה מושלמת.
לפתע התעוררתי מהחוויות שלה לצעקות מכל עבר. פרצה שריפה לא
מוסברת במועדון, והיא, שישבה קפואה, נהייתה אפילו עוד יותר
מפוחדת. תפסתי את ידה ומשכתי אותה אחרי אל מחוץ למועדון. הבטנו
יחד במועדון בעודו נשרף כליל ולאחר זאת נכנסנו למכוניתי
והתחלנו לנסוע.
איכשהו חשתי בזאת שהיא רוצה לנסוע לים, לכן פניתי לכיוון הים,
על אף שהים הינו במרחק של יותר משעתיים נסיעה מעיר מגורי.
נסעתי במהירות בכבישים הריקים עד אשר ראיתי מכונית שנוסעת אף
היא במהירות, אך עם אורותיה מכובים. סימנתי לנהג המכונית בפנסי
מכוניתי והמשכתי לנסוע.
פתאום, אור חזק סינוור אותי, שוב ושוב. המכונית בלי האורות
החלה לנסוע אחרי ולסנוור אותי.
הגברתי את מהירותי, אך המכונית מאחוריה הגבירה את מהירותה גם
היא. פתאום סובבתי את מכוניתי. המכונית מאחורי לא הספיקה לפנות
ונתקעה באותו עץ אשר אני התחמקתי ממנו, בקושי.
הבטתי הצידה וראיתי את הנערה לצידי רועדת. הפניתי מבטי חזרה אל
הכביש והמשכתי לנסוע לכיוון הים.
כשהגענו לים, יצאה הנערה מהמכונית, חלצה נעליה, הלכה והתיישבה
על החול, כשגלים עדינים של מים מלחכים את רגליה העדינות בקצף
לבן עדין לא פחות. הלכתי והתיישבתי לצידה בעודה ממשיכה לשבת
בדממה, בוהה בנקודה מרוחקת. הבטתי גם אני לכיוון הים וחשבתי על
מה שעבר עליי באותו לילה מטורף. אותו לילה יחיד במינו והזוי
לחלוטין.
ישבנו שם יחד, בשתיקה, וחיכינו לשמש אשר החלה להפציע לאיטה.
הבטתי בעיניה של הנערה, שחזרו להיות תכולות, כמעט שקופות,
וראיתי דרכן את השמש מזדחלת ועולה לאיטה דרך עיניה. ראיתי את
הזריחה היפה ביותר בעולם.