זה קרה בערך לפני חודש, חודש וחצי. קרוב לחודשיים.
אני לא זוכרת הרבה...
אני זוכרת, היה קר וקמתי לקחת שמיכה או משהו... ואז פתאום זה
שוב, רציתי רק עוד קצת, לנסות ולראות אם יש לי את האומץ, רק
לנסות...
אני לא זוכרת מה קרה אז... אבל לפתע הרגשתי קלה, ממש ממש קלה.
כבר לא היה לי קר.
אחר כך... אני זוכרת רק במעורפל... היה חשוך, או אולי בעצם היה
הרבה אור, זה היה מעורבב ושונה כזה.
תמיד חשבתי איך זה יהיה, אף פעם לא חשבתי שככה.
תמיד, אנשים חושבים שאחרי שהם מתים הם מוצאים את התשובות לכל
השאלות, או עולים לעולם טוב יותר, או גיהנום...
אבל אני לא בדיוק שם... האמת היא שאין לי כל כך תשובות לכל
השאלות. הכול מעורפל, אבל מה שכן, השאלות האלה לא עולות לי
יותר, לא חשובות לי יותר.
אני מאושרת עכשיו? לא יודעת. כן... אולי... לא בטוחה...
זה מוזר קצת, אני פה ודי ריק, אבל רגוע למדיי, אני לא חשה את
כל הדאגות שחשתי בעבר, כל אנשים חשים את הדאגות האלה ואני פשוט
לא... לא יודעת, יותר חופשי ופשוט לי.
אני זוכרת... הייתי עצובה תמיד, היה לי חלום, רציתי לעוף,
חשבתי שזה יהיה נפלא, כל כך רציתי...
היו לי אנשים.
היו לי אנשים שהיה להם אכפת ממני, כשהייתי... בחיים.
אהבו אותי...
אני זוכרת, בכיתה ח' היה את ליאל, מ-ח' 4, הוא ממש אהב אותי,
כן, אני זוכרת, הוא ממש אהב אותי...
זה נחמד. כן, אני זוכרת...
הוא פעם בא אליי בהפתעה והביא לי פרח, ורד. ורד יפה...
אני זוכרת שייבשתי ושמרתי אותו.
כן, זה היה טוב... להיות נאהבת.
גם אהבתי.
את ליאל לא ממש, אבל הייתה ילדה, בתיכון, שלמדה בכיתה שלי.
בהתחלה רק הסתכלתי עליה כל הזמן כשהיא הלכה לפתוח את הלוקר
שלה.
היא הייתה כל כך מדהימה! היו לה עיניים חומות כאלה ושער כל כך
חלק, אדום.
לפעמים היא הזכירה לי תות. כן, תות שדה, כל כך מחויכת וכך כך
שונה...
אחר כך התאהבתי. אני לא חושבת שהיא אהבה אותי גם, עכשיו אף פעם
לא אדע...
אהבתי אותה...
אם אני עצובה עכשיו? האמת היא שלא, פעם הייתי תמיד עצובה, גם
כשניסיתי להיות שמחה, עדיין...
הייתי עצובה.
זה מצחיק.
לראות את כל האנשים הקטנים האלה.
הם חושבים שהם כל כך הרבה בעולם הזה, אבל בעצם הם לא משמעותיים
כל כך.
היקום כל כך גדול והם כל כך קטנים.
אני אוהבת להסתכל מפה עליהם. תמיד ממהרים.
לאן בעצם?
עוד לא ראיתי אדם אחד שישב ופשוט הסתכל, סתם... אל המרחק... אל
הנוף...
זה מה שאני עושה. די נחמד לי.
אם אני בודדה? לא. בפירוש לא.
אני לבד, אבל לא בודדה.
שקט לי וטוב לי פה, כמו שתמיד רציתי.
אהה... ויש לי כנפיים סוף סוף. זה נהדר.

xxx

המונולוג הזה הוא חלק מהעבודה על שלי בשיעורי מיצג (וידיאו)
במסגרת המגמה לאומנות פלאסטית בתיכון ויצו. העבודה מדברת על
החיים, המוות ואחרי.