טליה אוהבת מילים יפות,
מילים כמו השתאות
או פגודה
או דורבנות.
טליה מדמיינת לעצמה עולמות
עם שודדי ים
והרים גבוהים
ונסיכים והרפתקאות.

טליה רוצה לנסוע רחוק
רחוק מראש פינה
או צפת
או הכפר-הירוק.
טליה רוצה לטפס על מצוק
(זאת עוד מילה שטליה אוהבת)
להריח רק ים
לצעוק, לא לשתוק.

טליה יושבת על המיטה
ומדברת עם הדובי.
הדובי לא מדבר בחזרה,
הוא רק דובי.
אם רק הדובי לא היה רק דובי,
חושבת טליה, היינו טסים מכאן
ומקימים ממלכה

ושם לא יהיו סימנים אדומים של יד על הגב
ולא יגידו אף פעם 'כי ככה אמרתי'
ואף פעם לא ייגמר הביסלי
ותמיד יהיה שם שבת אחרי הצהריים
ובכלל לא יהיו גדולים
הגדולים רק מסבכים את העניינים.

אבל דובי רק מביט בטליה
מביט בה בעיניים חומות
אם היה רק יכול לחשוב...

אבל הוא לא יכול
וצריך כבר לגדול
וטליה כבר עוד מעט גדולה מספיק
כדי להבין ולפתור את ה---הכל.

טליה כבר גדלה בינתיים
ורק השיר נשאר כדי להזכיר לה
שגם היא פעם דיברה עם דובים