אמרתי לו שאני אוהבת להיות לבד
והוא חשב שזה מוזר.
אמרתי לו שזה עושה לי טוב
שאני מסדרת לעצמי את הראש
הוא פתח את הדלת, ויצא אל הרחוב
הוא הלך.
חשבתי שזה מוזר.

רמזתי לו שאני מעדיפה שקט
והוא לא הבין אותי נכון
הסברתי לו שיפסיק לצעוק
הוא אמר שזאת לחישה, שהכול בדמיון
אז לחשתי לו "שתוק"
הוא פתח את הדלת, ויצא אל הרחוב
נהיה שקט, הלא זה מה שאני אמורה לאהוב.

השארתי לו פתק, "חנוק לי"
אז הוא הרס את הקירות.
"עכשיו מספיק אוויר?!" שאל אותי
אמרתי לו שככה אני לא יכולה לחיות.
הוא הרס גם את הדלת,
כשהוא הוא סגר אותה בטריקה.
הוא יצא,
אל הרחוב.
ועכשיו יש לי אוויר, וזה טוב.

פתחתי גם לו בקבוק
הסברתי שבא לי לשתות.
הוא החליט שאני בורחת. ממנו ומהכול.
אני החלטתי שאני יותר לא מתווכחת
החלטתי שאני לא צורחת, שחבל לי על הקול.
ועכשיו, פתחתי את הדלת ביד אחת
כשבשניה הבקבוק
לקחתי עוד שלוק, ויצאתי אל הרחוב.
ואני לא נכנסת יותר, נעים לי בחוץ.