מי ששינה את חייו של אבא היה בכלל פרד,
מעט עקשן ולא מחונך,
שסחב ארגזים של חסה ותרד,
מגן הירק של חנה אל המטבח.

בין המלמדים והשמשים בישיבת כפר-הרא"ה הסמוכה, שתלמידיה
המורעבים היו מתגנבים אל גן הירק כדי לקיים בו: "ואל-כליך לא
תתן", הסתובבה, עיקשת גם היא, השמועה כי הפרד הזה אינו אלא
גלגולו של הרב זוסיא מאניפולי, שהיה ידוע בצניעותו ובשתקנותו,
מבדיל מובהק בין טפל ועיקר, בין למדנות לידיעה, בין מלים
למעשים.  

אלא שבקיבוץ של 1940, שהיה עסוק ברעיונות ארציים של כיבוש
העבודה, קליטת עליה ובנית משק המושתת על חקלאות מתקדמת, דחו
בבוז את האמונות הטפלות של העולם הישן, והתרכזו באמיתות חדשות
ומודרניות הרבה יותר, אמיתות שהביאו איתם החלוצים הראשונים
מאירופה, ואשר ביטלו מכל וכל הבלים כמו גלגול נשמות, רבנים
וצדיקים, או חשיבותו של רכוש פרטי. הפרד היה בשבילם, על כן, רק
פרד.

אבא היה אז השלמיסט צעיר ומסור, נכון לכל משימה ותפקיד שיטיל
עליו הקיבוץ, אותה ישות רבת פנים, שכבר אז התמסר לה באהבה אין
סופית, ומאז מיעט, ככל שיכול היה, להמרות את פיה. לא ייפלא
איפוא שגם הפעם, כשנקרא אל מאחורי הפרד, ניגש אליו בלב פתוח
וחפץ, מה שאיפשר לו לשמוע דברים שאי אפשר לשמוע, ולראות את
שאפשר, בדרך כלל, לראות רק בחשיכה גמורה.

וכבר קרה במקומותינו, שמה שהתחיל בסידור עבודה, צו השעה, או
אפילו רק תורנות לילה של שמירה או חליבה, הפך לפגישה הרת
גורלות המגלגלת את חייו של אדם במסלולים שלא שיער. יש המאמינים
בצירופי מקרים, יש בצירופי כוכבים, ויש בצירופי אותיות שבכוחם
לצרף מקרים וכוכבים. יחיה צדיק באמונתו, ויסביר כל אחד את
הדברים על פי דרכו: כשצעד אבא אל הפרד, קרץ לו זה האחרון
בעינו, כרומז לו לגשת. תחילה ייחס אבא את העפעוף המהיר לזבובים
שכיסו את פני הפרד, אך גם אתאיסט נלהב כמותו לא יכול היה
להתעלם כאשר לחש לו הלה להתקרב, ועוד ביידיש, שפה שאותה ניסו
הבחורים לשכוח ולהשכיח.

אבא התקרב, מביט כה וכה סביבו לראות אם יש עדים לנס הזה,

והפרד, בכוונה גדולה, ובלי קול,
לוחש לו בטון של קרבה וייחוד,
"להוביל" - הוא ממתיק לו את סודו הגדול -
"זו דרך חיים, וייעוד, ושליחות"

אותה שעה נצצו עיניו של הפרד. למתבוננים מרחוק, נדמו עיניו
כדומעות, ופניו הארוכים נדמו כעצובים ומיוסרים. שנים אחר כך
עוד ישובו וידמו לראות את העצב הזה בפניו של זמר שכוכבו דרך
בארץ בלגיה הרחוקה, תוהים אם יש קשר בין פרד לפרידה, עת היה
לוחש, מזיע ובוכה:
"Ne me quitte pas, Ne me quitte pas, Ne me quitte pas"  

אבל אבא ניגש מחייך אל המושכות, וכבר בנגיעה הראשונה חש כי
יותר משמושך הוא אותן, מושכות הן אותו, רותמות אותו לאיזה כוח
נשגב וחזק ממנו, לעגלת חייו העמוסה של הקיבוץ, של העם, המדינה,
מדרבנות אותו בשפה היחידה שידעו אז לדבר בה מושכות ורתמות
סוציאליסטיות, "דוואי", "דוואי". "דוואי" הוא קרא אל הפרד,
מעביר לו את הסיסמה כמו שלמד באימוני השדה ב"השומר הצעיר",
ויחד הם יצאו לעבר הקיבוץ.  

יותר מששים שנה עברו מאז, והזיכרונות  טבעם להיטשטש. את הפרד
החליפה משאית "וולוו סלמן", ואח"כ ברוקווי משוריין שעלה על
מוקש, ועוד טנדרים ומשאיות, סמי-טריילרים ומיכליות, וה"בובי"
הקודם, וה"בובי" שאחריו. בדרכים לחיפה ולירושלים, בשער הגיא
ובדרך בורמה, בדרך לנגב ולאילת, לתל-אביב ולתל-יוסף, בימים
הארוכים, בלילות, בשבתות ובחגים, שלוש מאות ששים ושניים, שלושה
או ארבעה ימים בשנה, עוצר רק ביום הכיפורים ובימי ששי
שבשלושה-עשר בחודש. מניף את גופו הגדול, מאה קילוגרמים ויותר,
אל מרומי הקבינה של ה"מק" הירוק, מסיר את כפפות הברזנט או
הגומי, אוחז בידיים נקיות את גלגל ההגה הלבן, הענק, כובל אל
רצונו, כמאלף בקרקס, את תנופתם ונהמתם של עשרים טונות משא,
עובר בתזמון מדויק בין שנים-עשר ההילוכים, כמנצח על תזמורת של
בוכנות ושסתומים, מדיף ריח של זיעה וסיגריות "סילון", מרחקים
והרפתקאות. בדרכי עפר, בכבישים ובשבילי הקיבוץ, מוביל תפוזים
וצינורות, טרקטורים וטנקים, דלק, ומים, וחלב, כביסה ועיתונים,
אלמנות וזקנים, מסיע את ותיקי הקיבוץ אל חדר האוכל, אל
המרכולית והקומונה, בודדים ובקבוצות, צמוד כל הזמן לייעוד הזה,
לשליחות הזו, מדרבן מנועים סרבנים, גלגלי שינים חורקים ועצמות
כואבות, לוחש להם ולעצמו: "דוואי".

אבא מעולם לא היה איש של מלים, ואת "תורת ההגה" הוא פירש
בכיוון אחד וברור. ספק אם הוא יודע היום, ספק אם ידע אז, כי
"דוואי" זו פירושה לתת, לאפשר, "let" ,  "lassen", "הבה" -
"הבה" שיש בו המרצה והזמנה - כמו ב-"הבה נלך לתל אביב", כמו
ב-"הבה נגילה" שהיו רוקדים אז בכל הזדמנות, צרופים כתף-אל-כתף
במעגלים של אחדות, ו-"הבה" של נתינה, כמו ב"הבו לנו משקה" שכל
כך אהב לשיר, ושל תחינה, כמו ב-"הבה לי בנים" של רחל ליעקב.
ובכל זאת, בבלי דעת, ב-"הבה" הזה הוא מצא את ייעודו. וב"הבה"
הזה הוא מצא - מפר את כל כללי העברית שלמד מאיזיא פסח, המורה
האגדי של חברת הנוער - ב"הבה" הזה הוא מצא את השורש הקדום של
המלה "אהבה".