יום ראשון ה-27.5.01 היה יום יפה, השמש האביבית ליטפה את הארץ,

כולם רגועים ונהנים מהמחשבה שהנה מגיעה לה חופשת החג בה יוכלו
להנות בחיק המשפחה.
בבית משפחתי הכל מתנהל כשורה במהלך כל שעות הבוקר, אמא מכינה
את המטעמים לחג, סלטים מכל הסוגים הצבעים והטעמים.
דג פיקנטי, בשר כבש ליום המחר מתובל בפירות יבשים וכמובן מטמעי
גבינה וחלב המאפיינים כ"כ את חג השבועות.
אבא יצא לעשות סידורים אחרונים ובינהם קניית לול לנכדתו החדשה
טל שנולדה רק לפני חודש (במהלך החג יגיעו אחותי, בעלה ושתי
ילדותיה לחגוג עם המשפחה).
בשעה 12:30 הטלפון בבית מצלצל ...
"שלום", עונה אבא
"שלום, מדבר סג"מ אליעז, קצין תורן מהספינה של נ' , הגעתי
לספינה כדי להחליף את נ' בתורנות ורציתי לברר מה קורה איתו ואם
הוא מגיע?", אמר הקצין אליעז.
"על מה אתה מדבר?", אמר לו אבי:  "הוא נסע אתמול בלילה לחיפה
לקראת התורנות בספינה"
"טוב, הוא לא נמצא כאן ואנחנו לא יודעים מה קורה איתו"
אבא ממש התחיל לכעוס: "תקשיב טוב ותפסיק לדבר שטויות קצין
צעיר, דבר עם מפקד הספינה ולא מעניין אותי עם מי עוד, ותבררו
תוך שעתיים איפה הילד נמצא ולא אני מתקשר למח"י (מפקד חיל הים)
ולמשטרה ומודיע שהוא נעדר".
"אני מברר מה קורה ונעדכן בזמן הקרוב", אמר אליעז
"תודיע לי מהר מה קורה", סיים אבא את השיחה וניתק.
הסוד הגדול אותו רציתי לשמור מהמשפחה מתחיל להסדק, והעיניינים
מתחילים לצאת משליטה.
באותו זמן וכבר כמה שעות קודם התלונן אחי בן ה-17 על כאבים בכף
רגלו הימנית, הרגל התחילה להתנפח בעקבות "חצי עימות" שהיה ביני
לאחי בערב הקודם, עוד ריב אחים  שטותי.
אבא החליט שאין ברירה ומאחר וקופות החולים סגורות ערב החג צריך
ליסוע לבי"ח חולים קפלן, תוך חצי שעה אבא ואחי כבר שם, עושים
צילום לרגל, מוצאים שבר באצבע רגל ימין ומגבסים את הרגל מתחת
לברך.
"כשצרות באות הן מגיעות בצרורות", אומר הפתגם.
"עוד זה מדבר וזה בא",  נכתב בספר איוב כאשר התחילו להגיע אליו
הבשורות הרעות ...
בזמן שאבא ממתין בבית החולים (ומחשבות מלחיצות עוברות בראשו
שמא נחטפתי ע"י מחבלים או קרה איזה אסון אחר) הוא רואה לפתע את
אחיו המספרים לו שהם בבי"ח עם סבתא מאחר ואינה חשה בטוב, תוך
כדי שואלים אותו מה קורה עם נ' מאחר והם שמעו כל מיני דברים.
אבא לא מבין במה מדובר, הלחץ על אבא הולך וגובר, בהמשך יתברר
כמה הפעולות שאבא עשה תחת הלחץ הגדול היו פעולות חכמות, נכונות
ויעילות במהלך כל הארועים, כסגן אלוף במיל` שחווה מלחמות הוא
הולך שוב להוכיח במלחמה הקרובה שהוא קורץ מחומר ממנו קורצו
גיבורי מלחמה, "עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי" (סידור
תפילה).
הדרך חזרה לבית מתוחה מאוד, בבית כבר נמצאים אחותי גיסי
והילדות, גם אחי הגדול נמצא בבית. אחרי עוד בירור שאבא עושה
מתברר לו שאני עצור בתחנת משטרת חיפה, הרגע הזה הוא סף
ההתמוטטות של המשפחה כולה, אחותי הבינה שמשהו לא בסדר וכשראתה
את פניהם הנפולות של אבי ואימי שאלה: "קרה משהו? הגענו אליכם
בזמן לא טוב? אתם לא שמחים שבאנו לחג? אולי נחזור לירושלים ולא
נשאר כאן בחג..."
לאט לאט השמועה פרשה כנפיים בכל הארץ, דודתי סיפרה ששמעה
בחדשות קול ישראל בחמש בערב כי נעצרתי בחשד לאונס, כלא מאמינה
למשמע אוזניה התחילה לעשות טלפונים לבירור העניין.
החג נכנס, אבא בדרכו לבית הכנסת כאשר כל עולמו עומד לקרוס.
האוירה בבית ממש דכאונית עד שלאף אחד אין ממש חשק לחגוג,
כשמגיע אבא לבית הכנסת הוא שומע את בשורת האיוב הנוספת שכאילו
באה לרמוז לו מלמעלה: "אתה הולך להכנס עכשיו לתקופה קשה מאוד,
אולי מהתקופות הקשות ביותר בחייך",  סבא מאיר שהוא שליח הציבור
בבית הכנסת (אביה של אמי) נפגע בתאונת דרכים בדרכו לבית הכנסת
כאשר רכב דרס אותו כשעבר במעבר חצייה בדרך לתפילה.
סבא פונה לבי"ח באמבולנס כשמצבו קשה.
אבא חוזר לבית, ארוחת החג אינהה ארוחה, אין שיחה אין דיבור,
הדמעות ממלאות את עיניי כל הסועדים. המחשבות של כולם רצות ולא
יודעות לאן לפנות כשכל הצרות נוחתות עלינו ביחד...

כל הפרטים האלה אינם ידועים לי בזמן אמת כשאני במעצר וגם לא
במהלך כל 44 ימי המעצר, המשפחה לא סיפרה לי כדי לא לצער אותי
יותר כשאני עצור, רק כשהגעתי לבית הדברים סופרו לי.