כשהייתי קטנה לקחו אותי לרופא, הוא אמר שאני עיוורת. ההורים
שלי נבהלו ושאלו אם אפשר לעשות משהו. הרופא אמר שלא, שזה אבוד,
ושאין סיכוי שאראה. אבל הם ניסו בכל זאת. לא הבנתי למה הם
מנסים, אם הרופא אמר שזה חסר סיכוי.
אבא אמר שלכל עיוור ישר מכשיר ראייה. אחד כזה שמכוון אותו,
שעוזר לו למצוא את הדרך, ולראות את הדברים שהוא לא רואה
בלעדיו. הלכנו בהמון מקומות וחיפשנו כזה מכשיר. באחת החנויות,
המוכר מדד לי את המכשיר על העיניים. זה לחץ, וכאב, אבל לא
אמרתי. המוכר אמר לי שיש לי עיניים יפות, וביקש שאסתכל במראה
כדי לראות עד כמה. הסתכלתי במראה, וקיוויתי לראות. אבל המכשיר
לא עבד, ולא הצלחתי לראות את עצמי. התעצבנתי והתחלתי לבכות. כי
הרי מה הטעם במכשיר על העיניים אם אני לא רואה ממילא?!.
  אמא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שאפשר לנסות בחנות אחרת, אבל
אני כבר הבנתי שהמכשירים האלה לא שווים כלום, עד שאתה מוצא
אותם, הם מתקלקלים מהר, ואם אתה לא רואה לבד, זה לא יעזור
שמכשיר יראה בשבילך. אז ויתרתי על הראייה. ונשארתי עיוורת
לנצח. אחרי כמה שנים הפכתי גם לאילמת ולאחר מכן לנכה, וגם לא
יכלתי ללכת. אבל ויתרתי על כסא גלגלים, כי ממכשירים התאכזבתי
כבר פעם אחת...