פקחתי את העיניים, רואה מעט מטושטש. הרמתי את הראש. הוא הרגיש
כבד. כל-כך כבד, שהייתי צריך להתאמץ בשביל להחזיק אותו כדי שלא
יפול. לא היה לי מושג אם זה נכון, אבל הרגשתי שישנתי הרבה זמן,
אפילו הרבה מאוד זמן. שפשפתי את העיניים, מנסה לראות יותר
בברור. מולי עמדו להם מסך של מחשב והמקלדת שלו. מסתבר שנרדמתי
על שולחן המחשב. ניסיתי להיזכר מה בדיוק עשיתי פה לפני
שנרדמתי, אבל האמת היא שלא היה לי שמץ. ממש בלק אאוט מוחלט
כאילו ישנתי הרבה יותר ממה שאני חושב שישנתי. ניסיתי להיזכר אם
זה כבר קרה לי פעם. אבל גם את זה לא הצלחתי לעשות. שוב פעם בלק
אאוט. כוס אמק, מלמלתי לעצמי. נשבר לי כבר. אני הרי לא זקן
סנילי וחולה אלצהיימר בגיל 80. אז למה אני מרגיש כאילו אני כן?
יכול להיות שזה קורה לי כל הזמן ואני פשוט לא זוכר את זה?

הלכתי לשטוף פנים, מנסה לאט לאט להתאושש, מביט בעצמי במראה
ורואה שהעיניים שלי עדיין אדומות, אבל פחות ממה שחשבתי שהן
יהיו. עדיין הרגשתי קצת מוזר, כמו הנג אובר, כשיש מן איזה משהו
כבד, שרובץ בבטן שלך ואתה רוצה להקיא אותו, אבל לא ממש יכול .
כמו הנג אובר, רק שלא עלו בראש שלי שום פלאשבקים של הליכה לפאב
או דיסקוטק אתמול בערב. לא ממש היה לי מושג אם באמת שתיתי או
לא. צריך רק לתת לזמן לעבור ולעשות את שלו. הרי זמן מפיג
אלכוהול או מה שזה לא יהיה.

לא היה אף אחד בבית. לא היה מי שיראה עד כמה אני מסטול עכשיו.
אולי, באופן כללי, זה טוב, אבל, עכשיו, הרגשתי קצת לבד. מן סוג
של שקט מעיק, שגורם לך לחפש בדחיפות מיידית אחר מקור הרעש
הקרוב ביותר. אז בלי לחשוב פעמיים או אפילו פעם אחת הדלקתי את
הטלוויזיה, מתיישב על הספה ומתחיל להעביר ערוצים עם השלט, נודד
עם הראש למקומות, שאף אחד לא באמת יודע מה קורה בהם, כשברקע
נשמעת שורה של מחיאות כפיים וצעקות באיטלקית של איזו בלונדינית
סטריאוטיפית.  

עברו כבר כמה שעות. הראש שלי כבר לא כאב. הרגשתי ער לגמרי.
הייתי רעב ופתחתי את המקרר, מחפש אחר דבר מה לאכול. הבית היה
עדיין ריק ושקט כמו מקודם. מזגתי לי משהו לשתות והתיישבתי
לאכול על השולחן, נהנה מכל לעיסה לעיסה ומעצם ההתרכזות המלאה
בפעולת האכילה עצמה, באפשרות להתרכז בצורך הפיזי ולא לחשוב
לכמה זמן על עניינים מעיקים ומטרידים, שלא עוזבים אותך.

סיימתי לאכול. הנחתי את הסכין והמזלג על הצלחת, כשהם משמיעים
כמו תמיד את אותו רעש של מתכת הפוגשת בזכוכית. לקחתי את הכוס,
שתיתי ממנה, מרווה את הצמא. הנחתי אותה על השולחן, מלקק קצת את
השפתיים ואז בדיוק זה קרה...

אחת הבעיות היא שקשה להסביר מה בדיוק קרה, אבל אתה יודע שזה
קרה. אתה יודע שמשהו השתנה ובשנייה אחת של הארה אתה מבין הכל,
כלומר, את כל מה שהיה מקודם וחרדה רצינית אופפת אותך, כי באותו
רגע אתה גם יודע מה יבוא אחר-כך. אבל לפני שהספקתי לחשוב או
להתכונן איך להגיב, כאב חד ועוצמתי פלח את הראש שלי. ידעתי
שהוא פה. ידעתי שזה מתחיל. הכאב המשיך והתגבר. הפנים שלי החלו
להתעוות. ידעתי שאני לא רוצה את זה, שאני רוצה חיים נורמליים.
ידעתי שאני חייב לעשות משהו. אז התחלתי לדפוק את הראש שלי
בשולחן בקצב מתגבר. כל פעם חזק יותר, כשהשולחן רועד בלי הפסקה
ונראה כאילו הוא הולך להישבר, כשיותר ויותר דם ניגר על מצחי,
נוזל ממנו לעבר השולחן ויוצר שם שלולית הולכת וגדלה בצבע אדום.
אבל הוא בשלו. אותו חייזר, שרק אני יודע שהוא נמצא בראש שלי.
אותו חייזר, שרק אני יודע שהוא קיים פשוט לא הפסיק, שולח לעברי
מהעב"ם שלו את אותה אלומת אור חייזרית, ששואבת אותי פנימה
ומשתלטת עליי לאיטה. באקט של ייאוש אחרון וחוסר פחד זרקתי את
עצמי לעבר המקרר בעוצמה שלא תיאמן, כשהגב חובט במקרר ואחר כך
הראש. ואני נופל לי לאיטי אל הרצפה, מאבד את ההכרה ונכנס
לעולם, שכולו טוב.

לאט לאט שוב פקחתי את העיניים. הייתי שרוע על רצפת המטבח, שרוע
בין השולחן למקרר. המטבח נראה כאילו מישהו פרץ לבית במטרה
להחריב אותו. בדלת המקרר היה מעין שקע , שהיה יכול להיווצר רק
ממכה בעוצמה רצינית. היא נראתה עקומה לחלוטין. על הרצפה היה
כתם ענק של דם, שכבר נקרש והשולחן נראה כמו חתונה יהודית
במיטבה, אלפי רסיסים של זכוכיות וכוסות שבורות.

הרגשתי אותו עדיין בתוכי, פולש לכלי הדם וזורם בכל הנימים הכי
קטנים, שבגופי, אומר לי מה לעשות בלא שתהיה לי שהות לחשוב על
כך, בלא שתהיה לי שהות להתנגד לו.
עיניי, שהיו עד לפני רגע חצי סגורות, נפערו לפתע לרווחה.
קיבלתי ממנו הצצה חטופה. לרגע אחד ראיתי את מה שהוא רואה כל
הזמן. לא יכולתי לחשוב, שהוא לא צודק. ידעתי שאין לי ברירה.
קמתי, הולך לאיטי, כל צעד מדוד ומתואם עם זה הבא אחריו, כאילו
הייתי סוג של רובוט. ידיי הולכות מלפניי, פרושות בגובה הכתפיים
לאורכן, נצבות אל גופי. התקדמתי לאט לאט אל שולחן המחשב, לוחץ
על כפתור ההפעלה, מחכה שהווינדואז תעלה, פותח קובץ חדש בוורד
ומתחיל לכתוב את כל מה שאני צריך לכתוב.