חלקתי את הספסל עם עוד איש זקן, שבהה באופק, כמוני. ניסיתי
לנחש מי מאתנו יותר בודד.
לשבת על ספסל בשעה כזו של הלילה ועוד בראש השנה?! משהו בתמונה
הזו לא הסתדר.
הוא הסתכל בשעון ונאנח.
אולי יש מקום שהוא צריך להיות בו.
אולי הוא מאחר.
אולי הוא צריך לחזור לבית ריק.
אולי סתם יש לו עצירות.
המחשבה הזו גרמה לי לחייך.
מופרעת שכמותי.

נהיה לי קצת בודד אחרי שהוא הלך. בדיוק לפני כמה דקות הרגשתי
טוב יותר. היה לי שותף לפשע. תמיד רציתי להגיד את זה. להרגיש
מסתורית. זה גרם לי לרצות לשדוד איזה בנק. סתם ככה. בשביל
הכיף.

ישבתי בישיבה מזרחית על הספסל. תמיד תהיתי מאיפה בא המושג הזה.
פתאום נולד לו איזה מזרחי ושיכל את הרגליים שלו ומאז הוא
האלוהים של הישיבות והיו צריכים להקדיש לו ישיבה מיוחדת? ועוד
להזכיר את המוצא שלו?
הזוי משהו וגם גזעני, אהה?

אחרי כמה דקות התיישבה לידי אישה זקנה. היא התנשמה בכבדות
כאילו ממש התאמצה להגיע לספסל הזה. לנוח כנראה. היא ראתה שאני
בוהה בה בחוסר טאקט וחייכה אליי כאילו היא חיכתה לרגע הזה כל
חייה. חייכתי בחזרה וחשבתי לעצמי שזו בטח השעה של כל הזקנים
ואף אחד לא גילה לי. הרי כולם יודעים שיש במדינה הזו
קונספירציות אבל שזה יגיע לרמה כזו?

דווקא נהנתי בחברתם של זקנים. אבל רק המיוחדים שביניהם. אלו עם
הזיכרונות. אלו שמספרים לך משהו מהעבר שלהם והמבט על הפנים
שלהם מסגיר את זה שהם חיים את הזיכרון מחדש. בין אם הוא טוב או
רע. העיניים שלהם גם היו זוהרות במין אור מיוחד כזה. חוץ מזה
הם תמיד היו נחמדים אליי.
היה לי את הפרצוף הזה, כנראה.

פתאום הרגשתי מוזר. אין לי משהו יותר מעניין לעשות מאשר לשבת
בספסל ב-1:30 בלילה כשמולי יושבת אישה זקנה שהזיעה שלה נוזלת
מהמצח למטה? ממש רומנטי. ועוד היה ירח מלא לעזעאזל. כבר חשבתי
ללוות אותה הביתה ולחבק אותה ולאחל לה חלומות מתוקים.
ואלוהים יעזור לי אם היא הייתה מזמינה אותי להיכנס.

שוב איבדתי את הנקודה.

זה לא שהלבד הציק לי, אבל כנראה הספסל הזה שייך לאנשים בודדים.

קמתי ופיניתי את המקום שלי והתחלתי ללכת לכיוון הבית.
אולי אותה זקנה ואותו זקן יפגשו ביום למחרת והאורות בעיניים של
שניהם ידלקו.


אולי אני אחזור בראש השנה הבא.