הלבנה בוכה.
הלבנה שקטה.
המלחמה באה,
ואיתה, רעש תרועה.

להב החרב המשסעת,
איך נפלו גיבורים?
קול אמא הבוכיה,
על בנה שנפל בקרב.

ובסוף אין מנצחים.
כבר אין שונאים.
גם רעש אין.
רק דומיה.
ואותה ההרגשה.
הרגשה שמציפה את הבית,
את העיר,
את המדינה.
הריח של המוות,
שאורב בפינה.
ועוד קול של תינוק בוכה,
שמדי אמו נגזלה העריסה.
וחלב אם לא ינק עוד.
וגם לא סיפור לפני שינה.

ומשב רוח יחלוף.
אבק מתים הוא יאסוף.
הצמרמורת בי עוברת.
כי בכל זאת,
אין לנו ארץ אחרת.