אז זהו זה. הגיע היום. כבר שנים שאני מתכננת להתחיל את המסע
הזה, שלמראית עין נראה ארוך ומפרך מאוד אך אני נחושהבדעתי
לעשות זאת. ולהתחיל לצעוד.  שמעתי שיש מקום שקוראים לו אושר.
המקום הזה כך אומרים, נמצא רחוק מאוד מכאן. רחוק מאוד מכל מקום
שאפשר להמצא בו בעצם. אומרים רק מעטים האנשים המצליחים להגיע
אל המקום הזה. ורק הם היודעים איך הוא נראה באמת.
מי שלא מכיר את המקום הזה יכול רק לדמיין. כך למשל, אחד רואה
את המקום הזה כבית יפה שופע כל טוב אשר לא חסר בו דבר. אחר
רואה בו משפחה אוהבת וחמה.
ואני? אני רק מקווה למצוא באושר את הרוגע והשלווה. רק דבר אחד
אני לא רוצה שיהיה בו. פחד!!! הפחד הזה, האוייב שהולך איתי לכל
מקום ושבו אני נלחמת תמיד, אם כי לעיתים קרובות הוא חזק ממני.
הוא מביס אותי ומשתלט עליי. באושר אין כניסה לפחד. זאת החלטתי.
ברגע שאגיע אל אותו המקום, אנעל בפני הפחד את השער. גם אם לא
יהיה שער כשאגיע אליו, אני אבנה אותו ואני זאת שאשלוט בו. הוא
ייפתח וייסגר בהתאם לרצוני.

אבל אחזור לעניין המסע: כבר ציינתי ששנים על גבי שנים אני
מתכננת את המסע הזה בקפדנות. וכבר הכנתי את הציוד הדרוש. על
גבי מונח תרמיל עם כל הדברים הנחוצים לי למשך המסע. יש לי בו
בתרמיל שלוש מימיות מים. אבל בכל מימיה יש מים מיוחדים. למי
הרצון הקדשתי מקום מיוחד ומרכזי בתרמיל. בלעדיהם המסע הרי לא
יכול היה להתקיים. בצידי המימיה של מי הרצון, שמתי שתי מימיות
אשר מזינות את מימיית הרצון וממלאות אותו בשעת הצורך. בצד אחד
שמתי את מימיית התקווה. ובצד השני שמתי את מימיית מי האמונה.
בתא אחר קיפלתי היטב את האהבה שמורה ומוגנת במקומה המיועד.
בוודאי אזדקק גם לה.
והנה, שעת בוקר מוקדמת. אני עומדת בפתח המבצר שלי שהגן עלי
מפני האוייב פחד ובאותו זמן ממש גם הביא את פחד אליי. וסגר
אותי מפני העולם הגדול. מצחיק לחשוב שלפעמים שכחתי שפחד הוא
האויב שלי וראיתי בו מגן. עכשיו הגיע הזמן לסלק אותו, לגרש
אותו מעליי.

נושאת את התרמיל שופע הציוד, אני מתכוננת לצאת לדרכי. זהו יום
נפלא להתחיל במסע. הירוק שולט בסביבה, ברקע נשמע ציוץ הציפורים
הנשמע בעיני כסימפונייה נעימה. קרני השמש מלטפות אותי. והנה
השביל פרוס למולי, מחכה לקבל אותי בזרועות פתוחות, שהרי הוא
חיכה לי כבר המון זמן, כמעט כבר התייאש והנה סוף סוף אני עומדת
להתחיל לצעוד בו. ואני מתחילה לצעוד בו בהרגשת שכרון חושים
וציפייה נרגשת לבאות. לפתע בדרך אני פוגשת נווד זקן. המראה שלו
נורא בעיני. שוכב לו על אם הדרך, לידו קופסא מפח, פניו
מלוכלכים, בגדיו בלויים ומרופטים  ונודף ממנו ריח של אלכוהול
ואבק דרכים. למרות מראהו הדוחה, אני ניגשת אליו מתוך אינסטינקט
פנימי אשר מורה לי לעשות זאת.
משהו בי אומר לי שעזרה לאדם הזה היא דרך נפלאה להתחיל במשא.
אולי בכך שאחלוק איתו חלק מהציוד שנמצא על גבי. אני פותחת את
תרמילי, מוציאה ממנו את המימיות המיוחדות ומוזגת מהן לקופסת
הפח שלרגליו של הנווד. מעט ממי התקווה, מעט ממי האמונה ומקדישה
נתח מיוחד מתוך האהבה. לפתע נגלה מעיניו זיק של אושר רגעי וחום
אנושי שאם היה קיים לפני כן, היה קשה מאוד להבחין בו.
"לאן פנייך מועדות ילדה?" שואל אותי הנווד.
"אני הולכת לקראת מקום ושמו אושר". אני עונה לו.
"מקום ושמו אושר?" הוא שואל בפליאה גלויה. "אה, כן", הוא מוסיף
באנחה. "שמעתי על המקום הזה. גם אני בצעירותי חיפשתי אותו אולם
עד היום לא מצאתי. אך המשיכי ילדה במשאך. מי יודע, אולי לך
יאיר המזל ותצליחי יותר ממני. ושוב חוזר אליי האוייב הזה, פחד.
הוא לוחש לי: "את רואה? לא תצליחי להתחמק ממני. לברוח רצית
והנה אדם זקן ומנוסה ובטח מלומד יותר ממך מספר לך שאפילו הוא
לא הצליח. אם הוא לא הצליח, למה שילדה קטנה ותמימה כמוך כן
תצליח? אין פלא שאותו זקן לא הצליח למצוא את האושר. את יודעת
למה? כי אין מקום כזה!  אני אהיה כאן איתך תמיד וכדאי שתתחילי
להשלים עם העובדה הזאת. חה, חה חה, חה". הוא מסיים כך בצחוק
מרושע ומרגיז.
ואני לרגע קופאת על מקומי. וכמעט מתייאשת לחלוטין. דמעות עולות
לפתע במעלה הגרון ומאיימות לפרוץ. פתאום אני מתחילה לחוש צמא.
משהו בי אומר לי שברגע זה אני זקוקה ללגימה ממי התקווה. אני
מוציאה את תרמילי ולוגמת ממי התקווה הצוננים ומשיבי הנפש.
ובעוד אני לוגמת מאותם המים, פתאום אני שומעת קול, כאילו הוא
בא מתוכי: "אל תכנעי. אומר לי הקול. "הרי את המסע הזה התחלת
כדי להלחם בפחד ולגרש אותו מעלייך. יש לך כוחות ילדה, אל תשכחי
זאת. יש לך כוחות... חוזר הקול ומהדהד. והקול הזה מעודד אותי.
הכאב לפתע נעלם ואני לוקחת שוב את הציוד וממשיכה בדרכי. הדרך
מאוד מגוונת ומלאת הפתעות. אני רואה בה שלל של טבע חי וזורם.
מצד אחד אני רואה להקות של בעלי חיים שונים. סוסים, איילות
וצבאים, ארנבים ממהרים אל מחילותהם, כולם מלאי אנרגייה וכמו
שמחת חיים בלתי מוסברת ניבטת מהם.
מרחוק אני מבחינה בעוד קבוצות של נוודים, דומים מאוד לנווד
הזקן שפגשתי קודם, במראם או בהתנהגותם, או אולי בשנהם יחד.
המראה שלהם מעורר בי חמלה ויחד עם זאת אני מתעודדת. כי אני
זוכרת את דברי הנווד הראשון שפגשתי ואת הקול שבקע אחר כך מתוך
מי התקווה.
אני ממשיכה בדרכי ולפתע מגיעה אל נהר רחב ידיים.
לפתע עולה דאגה בליבי: איך אמשיך את המסע? אפשר כמובן לעשות
זאת בשחיה, אבל עם כל הציוד שברשותי? איך זה אפשרי?
המחשבות האלה מתישות אותי. גורמות לי מעין עייפות מוזרה. אני
מורידה מעליי את תרמילי וכל שרוצה ברגע זה הוא לנוח. אני יושבת
על שפת הנהר כשתרמילי לצידי. אני עוצמת את עיני מתוך כוונה
לשקוע בשינה עמוקה. אני שומעת את רחש מי הנהר ומתרכזת בו.
פכפוך המים משרה עליי תחושת רוגע ושלווה. אני מתמכרת אליו,
מתמזגת בו ולרגעים שוכחת מכל אשר עברתי עד אותו רגע.
ואותה מנוחה והאזנה לקול מי הנהר המרגיעים, אלה מחזקים אותי.
ואני מתכוונת לקום ולהמשיך במסע. אך עדיין אותה שאלה: איך בכל
זאת אני חוצה את הנהר וממשיכה בדרכי?
ברגע זה אני מרגישה שוב צמא מוזר תוקף אותי. אני פותחת את
תרמילי ולוגמת ממי האמונה. גם מהם אני שומעת קול האומר לי: את
יכולה. את מסוגלת לעבור גם את הקושי הזה.  
הסתכלתי מסביבי ולפתע ראיתי גזע עץ כרות. יופי! בדיוק מה שנחוץ
לי כרגע. אני עוצרת, עושה הפסקה במסעי ובמשך שלושת הימים הבאים
אני שוקדת ועומלת על בניית הסירה מתוך גזע העץ הכרות.
בבוקר שלמחרת היום השלישי, יש לי כבר סירה מוכנה להפעלה.
אני גוררת אותה אל מורד הנהר, מתיישבת בתוכה והנה אני חותרת אל
קצהו השני של הנהר.
זהו, המשימה הושלמה.
ועכשיו אני יכולה להמשיך בדרכי.
וכאמור, אחרי מנוחה קלה ואגירת כוחות חדשים אני ממשיכה את
הדרך. היום מתחיל להיות חם במיוחד ואני חייבת להקפיד על שתיית
מים מרובה. אוי! מים! איך לא חשבתי על זה! הרי אני לא יכולה
להיות בטוחה שמלאי המים הקיים ברשותי יספיק לי עד סוף המסע.
מזל שלא התרחקתי יותר מידי מהנהר. עוד לא מאוחר לחזור על
עקבותיי ולשאוב מהנהר מים שיספיקו לי להמשך הדרך. וזה אמנם מה
שאני עושה.
אני חוזרת וממלאת את המיכלים שיש ברשותי, ושנותרו ריקים ממים.
ושוב חוזרת להמשיך בדרכי. המשא שברשותי כבד והשמש קופחת. אבל
המים המיוחדים שבהם כבר השתמשתי כאמור, מי התקווה ומי האמונה,
כוחם עדיין לא פג והם שוהים בתוכי, ממלאים, מחזקים ומעודדים
אותי. וחוץ מזה, הרי שנים אני מתכננת אותו, את המסע הזה. לא
הקושי הזה הוא שיביא אותי לחזור על עקבותיי.
וככה אני ממשיכה לצעוד. עוברים ימים, שבועות, חודשים המצטברים
לשנים.
אני מטפסת על הרים ויורדת במדרונות תלולים. מידי פעם פחד מזכיר
לי את קיומו ומנסה לגרום לי לסגת ולוותר. אך הכוחות שאגרתי
מתוך הציוד המיוחד שנמצא ברשותי, הם חזקים ממנו ובסופו של דבר
הם המנצחים כאן. ומה שמוזר עוד יותר הוא שהמאמץ הגופני והרגשי
הכרוך באותו מסע, לא מחליש ולא מעייף אותי. ההפך הוא הנכון.
אני חוזרת ומתמודדת עם אותם הרים, אותם נהרות גדולים ואותם
נוודים המחכים לי בכל פינה. וככל שאני עוברת יותר מפגשים כאלה,
אני מחוסנת יותר ולא נותנת לכל אלה להרתיע אותי עוד. הפעם אני
חזקה אף יותר מהם.

והנה בוקר אחד אני מתעוררת, אחרי שינה מתוקה ונטולת חלומות.
אני מרגישה שלווה פנימית ורוגע נפלא, מהסוג שלא הרגשתי עד כה.
לפתע אני מבחינה שמשהו חסר. פחד! איפה הוא עכשיו, אותו אוייב
מושבע שאפילו בזמן המסע הארוך הזה הזכיר לי את קיומו ללא הרף?

מוזר מאוד. ומה עכשיו? איך מכאן אני ממשיכה את המסע? כבר עברתי
הרים, חציתי נחלים ונהרות, עברתי גאיות, שבילים ואפילו דרכים
אפלות ולא מסומנות באף שביל או סימן. מה עכשיו? היכן המקום הזה
הנקרא אושר?
לפתע נושבת רוח חזקה אף יותר מזו שהכרתי עד כה. ואיתה בא הקול,
דומה לאותם קולות ששמעתי מתוך מי התקווה, האמונה והרצון, אך
הוא חד וברור אף יותר מהם. והוא קורא לי:
"עכשיו את יכולה לנוח. אין צורך להמשיך עוד ולחפש את המקום
הנקרא אושר".
"אין צורך???" אני שואלת בפליאה. "מה זאת אומרת אין צורך?" אני
לא מבינה.
"פשוט מאוד". מסביר לי הקול. "אין מקום כזה הנקרא אושר".
"מה?????" הפעם אני באמת המומה. "אז לצורך מה היה המסע הזה?
לצורך מה היה כל המאמץ הזה?" אני שואלת באכזבה גלויה.
הקול צוחק צחוק חביב וידידותי ועונה לי: "האושר הוא לא מקום.
האושר נמצא בלבך, בתוכך. וכאן את מרגישה אותו יותר מתמיד".
"איך זה ייתכן?" אני מקשה ומוסיפה לשאול אותו.
והוא מסביר: "המסע הזה שעברת. ההרים והגאיות שעברת. הנהרות
שחצית והאנשים שפגשת בדרך. הם ניסו להכשיל אותך אך בסוף חישלו
אותך ועזרו לאושר להגיע להיכן שהוא נמצא עכשיו."
"והיכן הוא נמצא האושר הזה?" אני שואלת.
"עכשיו," עונה לי הקול, "עכשיו הוא נמצא שם בתוכך. לנצח
נצחים."